השבוע כבר אפשר ליטול משכנתאות לדיור על בסיס ריבית פריים, עד שני שלישים מערך הנכס. בהגדרתה, ריבית פריים היא הריבית המוצהרת של הבנק המרכזי ועוד 1.5%. מסוף פברואר אפשר לבצע מחזור משכנתאות קיימות לכיוון זה, כל אחד לפי הבנתו ויכולת השכנוע שלו את הבנק.
זוהי החלטת בנק ישראל, שביטל את מגבלת נטילת המשכנתה בגובה של עד שליש מערך הנכס על בסיס ריבית פריים, שנקבעה לפני כעשור בידי הנגיד לשעבר פרופ' סטנלי פישר, שחשש, ובצדק, באותה נקודת זמן. פישר סבר שהציבור עלול ליטול הלוואות שלא יוכל לעמוד בהן אם ריבית בנק ישראל תנסוק.
כעת החליט הבנק המרכזי כי הציבור הישראלי מבוגר דיו, אחראי למעשיו ויכול ליטול סיכון גדול יותר - ולכן שינה את המגבלה. שיקול סמוי נוסף לבנק המרכזי הוא האפשרות שהריבית על כלל נטילת המשכנתה בכל המסלולים תפחת, לפחות לחלק מבעלי הממון, כלומר משקיעים בנכסי נדל"ן, מה שיגביר את ההשקעות בענף הנדל"ן למגורים. השקעה בדלא ניידי תביא לעלייה בביקוש, מה שיביא להרחבת הפעילות בכלל המשק ויאיץ את יציאת המשק מההאטה דרך "המכפיל הכלכלי", בשפת הכלכלנים.
כבר כאן נבהיר כי לאוכלוסייה החלשה, שהיא סיכון לבנקים בנטילת משכנתה, ימצאו הבנקים דרכים לייקר את הריבית הנותרת במסלולים האחרים וגם בריבית הפריים כך שהוזלה לא תהיה. הבנקים יכולים לא להעמיד משכנתה בגובה שני שלישים מערך הדירה על בסיס ריבית פריים או להפחית את היקף המינוף - LTV בלעז, Loan-to-Value . הכל לפי הבנתו של הבנק המבקש לשמור על רווחיות, בסיכון קטן ככל האפשר.
החלטתו של בנק ישראל הגיעה לאחר החלטתו של שר האוצר ישראל כ"ץ בקיץ, בשיא החשש מנגיף הקורונה, להפחית את מס הרכישה למי שרוכש דירה שנייה, שבה מינימום מס רכישה היה 8% לדירה ששווייה עד 5,340,425 שקל ו־10% על יתרת מחיר הרכישה לדירה שנרכשת במחיר גבוה יותר.
היום, מי שרוכש דירה שנייה בשווי זה, 5,340,425 שקל, ישלם, לפי המדרגות החדשות שעודכנו באמצע החודש, 322,040 שקל, הנחה של 105,194 שקל לעומת מה שהיה לפני החלטת האוצר בקיץ.
דוגמה נוספת: למי שרוכש שלוש דירות להשקעה, בשווי של 1,294,770 שקל כל אחת, המס על כל דירה עד סכום זה הוא 5% בלבד. הרוכש ישלם בסך הכל 194,215 שקל לעומת 310,745 שקל, הנחה של 116,530 שקל. לא רע, שווה לכ־36,600 דולר בערך, מחירה של דירה בעיר החוף באטומי בגיאורגיה.
החלטות בנק ישראל והאוצר סבירות כשלעצמן. הבעיה היא שהן מצטרפות לעיוותים קיימים. למשל: מי שמשכיר דירה, פטור מתשלום מס על הכנסה חודשית משכר דירה בגובה 5,070 שקלים בחודש. ההכנסה מהשכרה מעל סכום זה חייבת במס לפי מדרגות מסוימות.
וכך, בעוד כל עובד במשק חייב לעמוד בתשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי, הפטור לבעלי ההון זועק לשמיים. מי שהכנסתו משכר עבודה כגודל הפטור מהשכרת דירה, אינו משלם מס הכנסה, עשרות שקלים לגבר ואפס לנשים. אולם השאלה היא מדוע בעלי ההון זכאים לפטור שעולה למדינה מיליארדי שקל. על רווחים מהשקעה הונית היה מקום לשלם מס גבוה יותר מאשר מס הכנסה על יגיעת כפיים.
אי–השוויון מתרחב
אי־השוויון בחלוקת ההכנסות מתרחב היום בקצב מהיר, לאחר שהיה במצב הטוב המרבי זה שני עשורים. השינוי כרגע נעשה עקב משבר הקורונה, שכמעט שלא פגע בשכבות החזקות, אך מביא עמו אבטלה רחבה, פשיטות רגל ואומללות לשכבות החלשות ולעסקים קטנים, שיישארו מאחור.
מדד ג'יני מודד את אי־השוויון, ולמעשה את חלוקת ההכנסות במשק בין העשירים לעניים, בין הצבר הון למרוששים ובין המקושרים לבין אלה שלא שפר עליהם גורלם בעניין זה. בהגדרה, ככל שהמספר של מדד ג'יני נמוך יותר, כך השוויון במשק גדול יותר. ובכן, בשנת 2018 היה מדד ג'יני 0.348 , לאחר 0.34 בשנת 2017, שנה שהייתה בשיא של 20 שנה בשוויון חלוקת ההכנסות במשק.
עכשיו בא נגיף הקורונה והפחית את מספר המשרות במשק בשנה עד לאוקטובר 2020 ב-602,180. עיקר המשרות שנמחקו הן של עובדות ועובדים לא מיומנים, ובעיקר כאלו עם השכלה נמוכה יחסית. רבים מהם נשארו ללא מקור הכנסה, אולי פרט להעברות של כספים מהביטוח הלאומי באמצעות חל"ת, השלמת הכנסה או חלטורות, שאולי בחלקן לא מדווחות.
וכאשר העובדים בעלי ההכנסה הנמוכה נזרקים לרחוב, מטבע הדברים בעלי הכנסה גבוהה מתבססים. זאת הסיבה לכך שהשכר הריאלי עלה השנה עד אוקטובר ב־12.3%. פשוט מאוד, זה הנתון שאליו הגיעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ובדין, כשהיא מביאה בחשבון רק את אלה שנותרו במעגל העבודה. התוצאה מעוותת וכמובן אינה מצביעה על מגמה. בעלי ההון נהנו גם מעלייה בהצבר ההון כתוצאה מעלייה בשערי ניירות הערך בשנת הקורונה.
את המשק - את כולנו, כולל הממשלה הבזבזנית, כולל אלה שלא טורחים ליצור - מחזיקה הפעילות המסחרית והמשקית בשני העשורים האחרונים, ובעיקר תעשיית ההייטק. בזכותן נהיינו משק עשיר. יש יותר ויותר עשירים, המשאירים את העניים ואת פועלי היום מאחור.
השכר בתעשיית ההייטק, המעסיקה רק 320,100 שכירות ושכירים, היה בממוצע באוקטובר אשתקד 24,882 שקל, לעומת שכר בחברות במשק, למעט פיננסיות, של 12,663 שקל ורק 9,683 שקל בשירותי הבריאות, שכולנו נזקקים להם בימים אלה.
העובדים בתעשיית ההייטק הם רק 10.3% מכלל העובדים במשק (רק 96,300 בתעשיית ההייטק ועוד 223,800 בשירותים של הייטק). אלה, המעטים שבחזית הטכנולוגיה, מחזיקים את כולנו על כתפיהם, אבל בהגדרה מביאים לעלייה באי־השוויון, שמחמיר.
יצוא שירותי ההייטק ב־12 החודשים עד לאוקטובר הסתכם ב־32 מיליארד דולר. יצוא תעשיית ההייטק בכל שנת 2020 היה 16 מיליארד דולר. חברות הזנק של ההייטק גייסו 8.3 מיליארד דולר בשנת 2019, לעומת 5.6 מיליארד דולר בשנת 2017, והן ממשיכות לפרוח.
אם נחבר את יצוא שירותי ההייטק, יצוא מוצרי ההייטק וגיוסי ההייטק, נגלה כי ההכנסות מכל המקורות האלה יכולים להגיע בשנה נתונה לסכום מדהים של 56.3 מיליארד דולר. יצוא כל שאר התעשייה - מעורבת עילית, מעורבת מסורתית ומסורתית - מסתכם בכ־27.4 מיליארד דולר בשנה. זוהי התוצאה של המהפך במשק הישראלי בשני העשורים האחרונים.
התרגלו לחל"ת
כדי לאפשר לנשארים מאחור להשתלב במשק, זקופים, עם הכנסה סבירה, חייבים להעביר את האוכלוסייה הכשרה מקצועית, הרלוונטית למשק מפותח. משרד האוצר דחה עריכה של הכשרה מקצועית בשל ויכוחי אגו בין העומד בראשו למשרד התעשייה, מה שהביא לדחיית פעילות ההכשרה, שהחלה, לאחר דיונים, רק באוקטובר. חצי שנה בוזבזה - וכך נפגעו מי שזקוקים להכשרה כדי ליהנות מפרנסה טובה יותר.
עד כה הביצוע במזומן להכשרה מקצועית במסגרת המלחמה בנגיף הקורונה היה 277 מיליון שקל מתקציב של 375 מיליון שקל במסגרת שנת הקורונה. לרשות לחדשנות, שהיא אחד מדוחפי תעשיית ההייטק, הוסיפו 624 מיליון שקל בשנת הקורונה. במקום להוסיף מיליארדי שקלים להכשרה מקצועית תוך־מפעלית, מה שמבטיח הכשרה מדויקת ומזוקקת יותר שלה יזדקק המפעל המשכיר וכן עזרה נוספת לשימור ולפריצות דרך בהייטק, העדיף האוצר להעביר עד כה באמצעות הביטוח הלאומי 10.55 מיליארד שקל במסגרת החל"ת.
לא חבל? חלק מעובדים התרגלו לכך שסיממו אותם באמצעות החל"ת. לפי סקר הלמ"ס, כ־12% מהם הודיעו שאינם רוצים לחזור מהחל"ת לעבודה. בעסקים שמספר העובדים שלהם הוא מעל 250, 17% לא רוצים לחזור מחל"ת (!). כלומר, חלק מהחל"תניקים יצאו לחל"ת בזבזני, לא עברו הכשרה מקצועית וגם לא חוזרים לעבודה. כאילו היו צרצרים המבלים בחודשי הקיץ בשירה, בעוד הנמלים יגעות באגירת מזון לחורף, כפי שמספרים המשלים, משלמה המלך ועד איוואן קרילוב.
מה שכן היה יכול להביא לתעסוקה בעת הקשה הזו הוא האצה אדירה בתשתיות. הממשלה הוסיפה בשנת הקורונה רק 471 מיליון שקל להאצת פרויקטים בתשתיות ועוד 860 מיליון שקל להאצת פרויקטים בתשתיות תחבורה. מענק סיוע לפיתוח תשתיות לעסקים קטנים ובינוניים באמצעות משרד הכלכלה הסתכם ב־101 מיליון שקל בלבד.
צמצום אי־השוויון עד לפני שנתיים, בתקופתו של השר משה כחלון, נבע לא רק בזכות פריחת המשק והאבטלה הנמוכה, אלא גם משום שבמשך שנים הייתה עלייה במספר המפרנסים לכל משק בית. בעיקר בשני העשירונים התחתונים, שם מספר המפרנסים עלה מ־0.55 ל־0.9 בעשור, עד לשנת 2018. עוד הוסיפו לירידה באי־השוויון העלייה בשכר המינימום מ־40% מהשכר הממוצע במשק בשנת 1998 ל־50% עשור לאחר מכן - כך על פי הלמ"ס, הביטוח הלאומי ועיבודי הבנק המרכזי.
בחודש נובמבר האחרון נעדרו ממקום העבודה בסך הכל, כולל בגלל נגיף הקורונה, 16.7% מהנשים בגיל הפריון העיקרי ובניית המשפחה, בנות 18־44, לעומת 14.4% בשנה קודם לכן. בקרב הגברים נעדרו 13.3% לעומת 8.6%, בהתאמה. בקרב נשים בנות 60־69, ההיעדרות עלתה בנובמבר ל־18.5%, לעומת 14% בנובמבר 2019, בעוד בקרב הגברים בגיל זה ההיעדרות עלתה קמעה ל־13.2%, לעומת 13%, בהתאמה. נתונים אלו מצביעים על שינוי לרעה בכל הקשור למפרנס נוסף במשק הבית - ונשים שוב נדחפות מטה.
כשההשקעה של הממשלות בחינוך בפריפריה ירודה לעומת המרכז; כשהנגישות לשירותי בריאות נמוכה יותר בספר מאשר בגוש דן; כשהנגישות להון בעיירות פיתוח ובכפרים ערביים קשה יותר ויקרה יותר מאשר במרכז השבע; כשהקשרים הטובים מיטיבים במרכז והטבות המס מוענקות בעיקר לשכבות החזקות (למשל, עובדים הזכאים לאופציות או להפרשות לקרן השתלמות, המניבה פירות ללא מיסוי); וכשהתחבורה טובה יותר במרכז - אין פלא שלא קיים שוויון בהזדמנויות בין המרכז העשיר לחגורות הסובבות אותו.
הסיכוי של חלשים לפריצה בין־דורית קדימה ממש נגדעת ברגעים אלה. דווקא משבר נגיף הקורונה היה יכול להיות הזדמנות להעלאת רמת הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכון בקרב הבאים ממשפחות פריבילגיות פחות. הייתה זו ההזדמנות להעביר חלקים מהציבור שנשאר מאחור, כולל מבוגרים וזקנים, אוריינות דיגיטלית.
אולם ההזדמנות לא נוצלה. התוצר העסקי בזכות תעשיית ההייטק יוצא מהמשבר, והיה נמוך ברבע השלישי של השנה רק ב־1.6% ביחס לרבע השלישי של 2019. אולם, מנגד, רמת החיים ברבע השלישי של השנה הייתה נמוכה ב־11.8% לעומת הרבע השלישי בשנת 2019. המשק מבריא, אך החברה חולה - והקיטוב נוסק.