השבוע ניהל בג"ץ דיון בעתירה להקמת ועדת חקירה פלילית בעסקת רכש הצוללות. אל תקנאו בשופטים. מצד אחד לחץ ציבורי ברמה שלא ידענו, מצד שני לא היו בעתירה ראיות לפלילים, מצד שלישי בחירות. השופט יצחק עמית תהה אם ועדת החקירה תתנהל בדלתיים סגורות, והפרוטוקולים ייפתחו לציבור בשלב מאוחר יותר. מה שמוכיח שהשופטים הם אכן בני אדם, שמאמינים שניתן לשמור על חיסיון לפני בחירות.
הבעיה האמיתית של רכש הצוללות והספינות היא שהשחיתות העסקית המיוחסת למעורבים הישירים בפרשה זניחה לעומת ההתנהלות השערורייתית של הממסד הצבאי והפוליטי. ליבת הבצל היא צירוף של אידיאולוגיה לוחמנית, שרידות פוליטית אישית והתלהבות מובנית של צבא שחותר למגע בכל מחיר, תרתי משמע. גלדי הבצל שבין הקליפה לליבה מתפקדים ללא קשר לעוצמתו ולתקפותו של האיום הגדול - איראן - והאיומים הנלווים: הפלסטינים, סוריה וחיזבאללה. לכולם יחד ולכל אחד לחוד אין יכולת לתקוף את ישראל בלא לחטוף מכות כפולות ומכופלות.
מתוך כך, גם אין להם כוונה לתקוף את ישראל, אפילו שהיו מתים לעשות זאת, תרתי משמע. יש להם מספיק צרות משל עצמם. לפלסטינים יש סיבות לקיים מתח ביטחוני, שאותו ניתן לפרוק באמצעות דיאלוג מדיני. ממשלת ישראל נמנעת ממנו בשל חשש שתידרש לוויתורים. עם חיזבאללה וסוריה זה סוג של מאזן אימה שאנחנו משחקים איתו על הקצה. האיום האיראני בכלל הוא תוצר של קמפיין פנים־ישראלי שזקוק להצדקת הכיבוש ולאויב קיומי, דמון קבוע על הגדרות. זהו מצב שמחייב זרועות אסטרטגיות כמו 35F באוויר, צוללות בים ואוגדת קומנדו לצורך השתלטות על השלוחות האיראניות סביבנו - אם וכאשר תפרוץ המלחמה הגדולה.
פרשת המלמ"ב
קילוף שאר גלדי הבצל מחייב חשיפת השחיתות הממסדית במערך הרכש של מערכת הביטחון. לא שחיתות אישית ולכיס בסגנון רמי דותן, אלא קלות דעת (כן, מושחתת) בשימוש בכספי משלם המסים לטובת התרחבות בלתי נשלטת של יחידות וחילות.
לכאורה הרצון להיות גדולים יותר ומשוכללים יותר הוא סימן לרצון להיות טובים ויעילים יותר. השאלה היא רק כמה זה עולה ואם האיום מצדיק את המחיר. על השאלה הזאת אמורים לענות הפוליטיקאים, אלא שאלה אינם מסוגלים להכניס את מערכת הביטחון לפרופורציות, ופקידי האוצר אינם מסוגלים לנהל מאבק מושכל מול הפוליטיקאים.
גלד בצל נוסף בפרשה האמיתית של הצוללות הוא הפרשנות האלרמיסטית של מערכת המודיעין, שקשובה לצרכים הפוליטיים של הצמרת. כאשר נתניהו רוצה המון צוללות ומכופף את מערכת הביטחון מדובר בהשראה - ועכשיו לך תתבע ראש מדינה על השראה. האמריקאים מנסים לארגן לטראמפ כתב אישום בסוג של השראה שהניעה את ההסתערות על הסנאט. בישראל מנסים לארגן לנתניהו ועדת חקירה ממלכתית, אבל את הדרך לחקירתו באזהרה חוסם היועמ"ש אביחי מנדלבליט. הוא עושה זאת משום שאין לו ביד ראיה מרשיעה, והמלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון), שהיה אמור לחקור כבר בתחילת הפרשה, קבע עוד בשנת 2010 שאין כאן חשד לפלילים, כשהוא בעצם חוקר את עצמו. קומפליקייטד, שרלוק.
מכאן ואילך הפרשה כולה היא פרשת המלמ"ב, שבנוסף לחקירה רשלנית אחראי פורמלית על סיווגה, ובכך חסם גישה ציבורית לחומרי החקירה.
אז מה עושים אזרחים נסערים? מפגינים. מחאת הצוללות משקפת נאמנה משקעי חשדנות וחששות על כך שמאחורי השטיקים והטריקים של ביבי יש (תמיד) איזו מזימה אפלה. נתניהו לא גילה פרטים אפילו לרמטכ"ל ולשר הביטחון. והאינסטינקט הציבורי הבריא אומר שמי שכך נוהג, מסתיר סוד אפל שאין לו קשר לביטחון. בייחוד כשבן דודו ופרקליטו (דוד שמרון) עומד לגזור קופון שמן ונתניהו עצמו קשור לבן דוד אחר (נתן מיליקובסקי) שעשה עסקאות עם אותה מספנת צוללות, שמהן גזר ראש הממשלה 16 מיליון שקל. השבוע, בעקבות הקשרים העסקיים בין נתניהו למיליקובסקי, קבע היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, כי על ראש הממשלה להחזיר לבן דודו 300 אלף דולר שאותם קיבל "במתנה" לצורך מימון ההגנה המשפטית של שרה נתניהו. לטעמי, מדובר בצעד שמחייב את בדיקת הקשרים העסקיים ביניהם.
כל זה מטיל על נתניהו צל ציבורי כבד, אבל כל שופט יוכיח אותך אם לא תביא הוכחה. ואז מגיע עו"ד אליעד שרגא, טרמפיסט שעלה על גל המחאה כדי לגרד פירור אהדה ציבורית, ומגיש לבג"ץ דרישה להקמת ועדת חקירה. אומנם הוא נסמך על תצהירי בכירים לשעבר במערכת הביטחון, אבל נראה שאין לו בדל ראיה. אם בג"ץ ידחה את העתירה, ייגרם נזק כבד לפוטנציאל ההשפעה של מחאת הצוללות, ונתניהו יוכל לנפנף בתעודות ההכשר של בג"ץ, שכביכול זיכה אותו.
ועדיין. פרשת הצוללות היא עסקת רכש טיפוסית, ואינה שונה מהותית מעסקאות רבות אחרות. לא כולן כמובן - יש בהחלט עסקאות מצילות חיים. אבל הבון טון הוא אותה מציאות פוליטית שמזמינה עסקאות בצל. ההבדל הוא שבפרשת הצוללות מדובר בסכום מפלצתי שסביבו מרחרחת להקה של זאבים חמדנים שמשחרים לנתח משלהם, ובצורך של הסוכן, במקרה הזה מיקי גנור, להגן על האינטרסים שלו באמצעות שימון כל מי שזז בסביבת מקבלי ההחלטות. בעיקר בסביבת ראש ממשלה, שנדחף לכל מקום בתקווה להרוויח פירור ציבורי משלו, לאו דווקא כסף. גם נקודות תדמית הן מטבע עובר לסוחר הפוליטי, ושום דבר בעסקה הזו אינו זר למה שקורה בישראל בעסקאות דומות.
העניין המשונה הוא שכל החומרים והאנשים שהיו מעורבים ועומדים כיום למשפט עמדו בפני מלמ"ב כבר ב־2010. אז שוגרו לראש מלמ"ב דאז אמיר קין ולמבקר המדינה לשעבר מיכה לינדנשטראוס מכתבים אנונימיים על הסרחה ברכש הצוללות, ומלמ"ב כשל בטיפול בהם. במקביל התחולל מאבק על מספר הצוללות, שהוא הוא כאמור פרשת הצוללות האמיתית - רכש בעלות של מיליארדים ללא הצדקה או פיקוח.
גלגולו של איום
רכש צוללות המכה השנייה (על פי פרסומים זרים) התבשל בימי רה"מ רבין. הרעיון הכללי הועתק מהאמריקאים, הותאם לישראל וכלל ארבע צוללות. אחת בהספנה, אחת באימונים, אחת מבצעית ואחת בכוננות על כל צרה שלא תבוא. תקיפת הכור העיראקי ב־1981 הייתה זרז במובן של חידוד תשומת הלב לפוטנציאל נשק גרעיני במזרח התיכון והצורך בתגובה נחרצת. מלחמת המפרץ ב־1991, שלפחות חלקה הראשון נסב סביב האיום הגרעיני (המפוברק) של סדאם חוסיין, הייתה זרז נוסף לשיפור צי הצוללות והצורך במכה שנייה. יצחק שמיר קיבל אז מענק התנהגות טובה (לא התערב במלחמה חרף מטח הטילים על ישראל) בצורת שתי צוללות גרמניות בחצי חינם.
ב־96' נבחר נתניהו לראשות הממשלה, פתח את כהונתו עם מחדל מנהרת הכותל, גרם לסערה והרג מיותר והתקפל. בהמשך נסוג מחברון, הקפיא את הבנייה בגדה לאחר לחץ אמריקאי והיה זקוק בדחיפות לאויב דמוני שיאפשר לו להציג מופע של אקדוחן בודד מול איום קיומי. איראן הייתה לקוח אידיאלי: אסלאם קיצוני, לוחמני ואכזרי שמאיים על ישראל בטרור בינלאומי ובפיתוח גרעיני. אלא שלא היה אז חומר מודיעיני תקף של עיסוק איראני בתוכניות גרעין.
ב־99' נבחר ברק לראשות הממשלה. הגרעין האיראני היה יותר כאיום תחת מעקב ופחות כאיום ממשי. ברק הסתער על הסדרים עם הפלסטינים והסורים, בהמשך הוכה גם על ידי ערפאת וגם על ידי המתנחלים והימין, והוחלף על ידי שרון, שגם הוא הלך על הקלף הפלסטיני ולא העלה את ווליום האיום האיראני. את הטיפול בפצצה העביר שרון בלעדית למוסד, הניח למאיר דגן לחסל מדעני גרעין, על פי אותם פרסומים, ולטרפד עסקאות קצה ברחבי העולם שנועדו לקדם את הפוטנציאל הגרעיני. הלך שרון ובא אולמרט, שגם הוא הבין שהטיפול בבעיה הפלסטינית ירכך את האיום הסביבתי, והלך על הסדר מול אבו מאזן עד שהוכנע על ידי חמדנותו שלו, טלנסקי, שולה זקן והימין הקיצוני.
ב־2005 נבחר אחמדינג'אד לנשיאות איראן. הרטוריקה שלו הייתה מאיימת ומן הצד המודיעיני נרשמו סימנים משמעותיים להתקדמות בעניין הגרעין. באותן שנים המליץ שאול חורב, תא"ל בחיל הים, מפקד שייטת הצוללות ובהמשך ראש אגף במשרד הביטחון, להזמין צוללת נוספת - חמישית במספר. אני לא יודע לומר אם חורב, מומחה למתיחת הגבולות הימיים ואיש ישר כסרגל, הלך על צוללת נוספת כי זה מה שבאמת ישראל צריכה או כי זוהי גזרתו המקצועית. מבחינת היכולת לדחוף את הצוללת הנוספת, הוא נמצא בדיוק במקום הנכון, כראש אגף במשרד הביטחון.
ב־2006 החלו הדיונים על הצוללת השישית עקב "התרחבות החזית הימית". הם עברו תחת הרדאר התקשורתי, משום שהעיסוק בנושא סווג על ידי מלמ"ב כ"סוד מדינה אסטרטגי". היו שעסקו בכך (בין השאר הח"מ), אבל לא ברמה של מי גוזר קופון, אלא מההיבט של למה צריך עוד צוללת. הרמטכ"ל אשכנזי התנגד ב־2010 וטען שצה"ל זקוק יותר לנגמ"שים מאשר לצוללות (צדק). מפקד חיל הים אליעזר "צ'ייני" מרום התנגד בשנת 2011, משום שלא ראה צורך מבצעי, ובמקביל לא אושרו לו תקנים לתפעול הצוללות (צדק). גם ברק כשר הביטחון של אולמרט התנגד לצוללת שישית, כיוון שההנחה הכספית לדבריו לא הייתה מספקת (30%).
במרץ 2009 נבחר נתניהו, והאיום האיראני הפך לכדור שלג תעמולתי. כשר ביטחון תחת נתניהו, הסכים ברק לצוללת שישית, כיוון שנתניהו השיג 50% הנחה. ברק חתם בגרמניה על קנייתה. רם רוטברג, יוצא השייטת שמונה במקום צ'ייני למפקד חיל הים, אמר למה לא.
לאוורסט בכפכפים
כאשר נתניהו החליף במרץ 2009 את אולמרט כראש ממשלה, הוא מינה את יובל שטייניץ לשר האוצר. באפריל 2009 מינה נתניהו את עוזי ארד כראש המל"ל. ארד נענה לבקשת נתניהו ומינה את אבריאל בר יוסף, אז מנכ"ל ועדת חו"ב, כסגנו וכאחראי לנושא הצוללות. בר יוסף הוא תא"ל (במיל') שהיה ראש מספן ציודים בחיל הים ועסק שנים רבות בנושא הצטיידות ספינות וצוללות. ארד הניח שנכון שהוא יעסוק בכך גם במסגרת תפקידו במל"ל. גנור העיד בחקירתו כי בר יוסף חיבר אותו לצ'ייני על מנת לסייע לו בקבלת תפקיד הסוכן של טיסנקרופ, שבונה את הצוללות, במקומו של שייקה ברקת, איש חיל האוויר לשעבר (בר יוסף הכחיש זאת בחקירתו).
במאי 2009 פנה גנור למרום כדי להסתייע בו בקידום תפקידו כסוכן. באוגוסט 2009 יצא נתניהו לפגישה עם אנגלה מרקל כדי לקדם את העסקה של צוללת מספר שש. ביוני 2009 נפגשו גנור, מנכ"ל טיסנקרופ ובר יוסף עם שר האוצר שטייניץ בירושלים, ומשם נסעו לתל אביב כדי לדון בפרטים, כולל בפיטורי ברקת לטובת גנור, בנוכחות מפקד חיל הים מרום. בחקירתו טען צ'ייני כי מבחינתו היה לו נוח לעבוד מול גנור כאיש חיל הים ומפקד סטי"ל בעברו, ולא מול ברקת, איש חיל האוויר ונטול הבנה בנושאי כלי שיט. נכון או לא, זה עניין למשפט שמתנהל בימים האלה.
ב־2010 צפו בלשכת מבקר המדינה לינדנשטראוס מכתבי תלונה אנונימיים של בכירים ובכירים לשעבר בחיל הים בעניין עסקת הצוללות. המבקר הפנה אותם למלמ"ב של קין. באחד המכתבים האנונימיים נטען כי גנור תרם למערכת הבחירות הפנימיות של שטייניץ. קין החליט שפוליטיקה היא לא עניינו של מלמ"ב, אלא אם כן יש לו הוכחות לכך שקיבלו טובת הנאה. בעיקרון, אם כספי תרומות לפוליטיקאים הם סיבה לחקירה, לא בטוח שכל הצמרת הפוליטית בישראל הייתה שורדת (חבל שזה לא קורה).
לעומת זאת, מעורבות אלוף (צ'ייני) היא בהחלט עניינו של קין. הוא פנה לאשכנזי והראה לו את מכתבי התלונה נגד צ'ייני, שהגיעו גם למצ"ח, שם סברו שיש מה ואת מי לחקור. הרמטכ"ל שאל אם יש משהו פלילי, קין אמר לא. אשכנזי, שמכתבי תלונה אנונימיים הם חלק מסדר יומו, אמר "אם אין שם כלום, עזוב את זה". בחקירתו אמר אשכנזי שאינו זוכר את העניין. גם ברק לא זכר בחקירה. רק בני גנץ זכר ואמר שמכיוון שאין לו מושג בענייני צוללות, השאיר את העניין לחיל הים.
האשמה העיקרית בכך שפרשת החלפת הסוכנים ורכישת צוללת 6 לא נחקרה כראוי בזמן אמת מוטלת על המלמ"ב. ומי שאשם מבחינת המלמ"ב הוא שופט העליון אליקים רובינשטיין. איך זה יכול להיות? תקראו סיפור: ביוני 2007, יחיאל חורב, ראש מלמ"ב דאז, דרש מרובינשטיין, לקראת מינויו כיועץ משפטי לממשלה, לעבור פוליגרף מלא. עניין פולשני למדי. רובינשטיין סירב, וחורב, בכוח סמכותו הבלעדית על פי חוק, נטל מרובינשטיין את סיווגו הביטחוני ובעצם נטרל אותו מעיסוק בענייני מוסד, שב"כ, גרעין וועדות מסווגות בנושאים ביטחוניים.
ככה? רובינשטיין, בכוח סמכותו הבלעדית והחוקית על חקירות במדינת ישראל כיועץ משפטי לממשלה, אסר על המלמ"ב לחקור. כלומר פירק את יחידת החוקרים. רוצים חקירה? אמר לחורב, לך למשטרה והיא תחקור. מי שתמך בשקט ברובינשטיין היה השב"כ, שיחידת החקירה של מלמ"ב לא באה לו בטוב.
ועכשיו, כאשר אמיר קין אמור לנהל חקירה חובקת עולם ומרובת רבדים אפלוליים, עמדו לרשותו שניים־שלושה חוקרים שהיכולת שלהם לטפס לפסגת הר הזבל הממוקש הייתה זהה ליכולתם לטפס על האוורסט בכפכפי אילת.
דמי ייעוץ
בינתיים (השנים עוברות לאט בהמתנה לבוננזה) גנור, שאמור לקבל כ־10 מיליון יורו עבור ארבע הספינות לאבטחת אסדות הגז, שילם ב־2014 כחצי מיליון שקל למרום, שהשתחרר והפך ליועצו, וגם לתא"ל חיל הים (במיל') שייקה ברוש, אף הוא כיועץ מקצועי. בר יוסף, הבוחש מספר אחת, לא קיבל אגורה. העסקה המשתלמת היחידה על הפרק עכשיו היא הצוללת השישית, אבל העתיד הבטיח הרים של כסף וגבעות של זהב. שלוש צוללות נוספות, ארבע ספינות וחוזה תחזוקת צוללות עד שנת 2060.
שש שנים אחרי שנחתם החוזה עם גנור וקין סגר את החקירה, שיגר רביב דרוקר בנובמבר 2016 את הירייה הראשונה בפרשת הצוללות, שהייתה סוג של המשך למכתבי התלונה מ־2009. אחרי הרחרוח בפרשה הבין גנור שהוא וחבורתו זקוקים לכסת"ח־על וצירף לעסקה את דוד שמרון, עורך דינו, בן דודו ואיש סודו של נתניהו (גנור אומר כך במפורש בחקירתו). שמרון נכנס לתיק ב־2011 ודחף באורח פעיל את עסקת ספינות השטח כשהוא מודע לבוננזה בהמשך.
ובעוד המערכות כולן, כולל המשפטיות והפוליטיות, ממזמזות את הטיפול בפרשה, הודיעו הגרמנים בפברואר 2017 על פתיחת חקירה אצלם.
ביולי 2017 נעצרו גנור ובר יוסף. במהלך החקירה הוחשד שמרון בשוחד, ניגוד עניינים והלבנת הון. המשמעות היא, כך נאמר בתקשורת, שהאש מלחכת את שולי גלימתו של נתניהו. ב־2019 הגיש מנדלבליט את סיכומיו לחקירה, השאיר את הלבנת ההון וניגוד העניינים והשמיט את השוחד. בינתיים החקירות בגרמניה חורקות והתיק נסגר. הסתבר שהגורם המשחד הוא ארגון נפרד, וכעבור שלוש שנים הודיע התובע כי החקירה בקשיים, משום שכל המעורבים באותו ארגון יצאו לפנסיה. מי שנשאר על הקרח הן לא מערכות הרכש הביטחוני או המלמ"ב או המשפטי, אלא גנור ושות' מן הצד העסקי והמקצועי.
לקראת חקירות המשטרה ב־2017 הבין גנור ששמרון תקוע איתו, נתניהו ברקע, ומי שהולך להיות כאן השעיר לעזאזל זה הוא עצמו. עד אז עבד עם משרדו של עו"ד נתי שמחוני, שאמר לו: שב בשקט, אני מוציא אותך מזה חוץ מעבירות מס (שבהן נתפס), שזה כופר או על תנאי. גנור הלך לחקירות, ישב במעצר, ניסה לשבת בשקט כעצת פרקליטו, אבל נשבר, סירב לשחק את תפקיד הש"ג וחתם על הסכם עד מדינה. שמחוני נטש בתגובה, וגנור פנה לעורכי הדין במשרדו של אלי זהר, שסגרו לו עסקה של שנה בפנים תמורת הודאה בשוחד. על פי כתב האישום, נתן לצ'ייני, נתן לדוד שירן, ראש מטהו של נתניהו, נתן לברוש, נתן לצחי ליבר, נתן למודי זנדברג (ורק לבר יוסף לא נתן) - הכל לכאורה.
כשיצא מהמעצר, עשה גנור חושבים והסתבר לו שהודאה בשוחד סוגרת על חוטמו את כל הדלתות לכל עסק או משרה (למעט אם ירצה לרוץ לתפקיד ראש הממשלה). מכאן הלך גנור לעורך הדין של ראש הממשלה, בועז בן צור, ש"הסביר" לו שמדובר בדמי ייעוץ לגיטימיים, והוא חזר בו מהודאתו. ומה אתם יודעים? לא תהיה לו בעיה להוכיח את זה באמצעות אלפי דוגמאות של טובי בנינו. ההבדל בין 2009 ל־2021 הוא שהממזרים שינו את הכללים, נכון יותר - הכללים שינו את הממזרים, ועם ישראל נחשף לתעבורת כספים שלא היה מודע לקיומה.
ועדיין. פרשיות מסעירות כמו התנפלות על פירורי רכש הצוללות הן לא יותר מהסחת דעת. ועדיין. תפקידה האמיתי של ועדת חקירה ממלכתית אמיתית יהיה לבדוק עד כמה האיום האיראני מצדיק רכש צוללות בסדרי הגודל שבהם מדובר. אשרי המאמין.