עם יד על הלב, מישהו מבין מה קורה במחנה המרכז־שמאל? מרגע לרגע מתגברת התחושה שמדובר בחבורה הזויה של אגו מניאקים (ואגו מניאקיות) שחיים בסרט, כל אחד והסרט שלו. רון חולדאי הוא אינטליגנטי, נמרץ, והוכיח את עצמו מעל ומעבר כראש עיר, אבל כשהוא אומר שהבחירה להנהגת המדינה היא בינו לבין נתניהו בעודו נלחם באחוז החסימה, איך אפשר להתחבר לתזה שהוא מציג?
ירון זליכה מוכר מפלגה מקצוענית שתיכנס לממשלה עם דרישות מפליגות, אבל לא מזיז את מחט הסקרים ומעורר מיאוס במפלגות האחרות. גרוע ממנו עפר שלח, שפרש ברעש וצלצולים מיש עתיד והקים מפלגה שהישגה העיקרי הוא בזבוז קומץ קולות במחנה, ולא עצר לרגע כדי לתהות לשם מה, לעזאזל, הוא עשה את כל המהלך הזה.
במקרה של מרב מיכאלי, אפשר לפחות להתנחם בשוויון המגדרי שהיא מייצרת עם גברי המחנה המנותקים מהמציאות. הכותרות של הסקרים המשתנים מדי יום מנסות ליצור תחושה של אקשן, גם כשהוא לא קיים. "מיכאלי מזנקת", שיקרה הכותרת כששני סקרים ניבאו לה פקקטע 4 מנדטים, והתוצאה היא שבמקום להתחבר - היא נפרדת ומתקוטטת. בעיתון "הארץ" מחאו כפיים נוכח הפמיניזם המתפרץ בשיירי מפלגת העבודה, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, היא בסך הכל עוד רסיס ארעי במחנה אבוד ומפוזר.
ההזוי מכולם הוא כמובן בני גנץ, אפילו הזוי יותר מדמותו שמגולמת על ידי ליאור אשכנזי ב"ארץ נהדרת". בסדרת מהלכים כושלים ומהירים נפרד האיש מ־35 מנדטים ונשאר עם 4, ננטש על ידי מרבית מפלגתו, ולמרות זאת סירב להעביר את שרביט ההנהגה בכחול לבן לגבי אשכנזי, ואף הסביר השבוע שהוא ימשיך לרוץ עד הסוף, כי "המון אנשים הולכים מאחוריי".
קשה, קשה להתחבר לחבר'ה האלה שמפרפרים באזור אחוז החסימה בעודם מתיימרים להנהיג מדינה. הכי עצוב על יאיר לפיד - עקבי, נחוש, חרוץ, הקים בייס מצביעים יציב ויפה, רק שחוץ מלהצטרף לקואליציית ימין אין הרבה מה לעשות עם הבייס הזה. אף אחד מהאגו מניאקים לא רוצה להצטרף אליו, וגם אם הם ירצו - הם אגו מניאקים שחיים בסרט, אז איך הוא אמור לנצח איתם?
נוכח תצוגת התכלית ההזויה בכל האזור שנמצא שמאלה מליברמן, אין פלא שרבים מקולות המרכז מתכננים להצביע לימין. בעוד שבוע סוגרים את הרשימות, ובינתיים כולם מסתערים על כל רסיס מנדט ויורים בנגמ"ש המחורר ממילא. רק שמרוב יומרות הנהגה, התחושה הכללית שעולה מכל זה היא שלמחנה המרכז פשוט אין תוכנית.
לנתניהו יש תוכנית. לא צריך להיות גאון פוליטי כדי לראות שהוא עובד עליה בנחישות כבר שבועות. הוא מבין שהימין כבר לא איתו, ולכן הוא רוצה לדכא את ההצבעה הערבית ולחזק את בלוק החרדים עם סמוטריץ', בן גביר ורסיסי הבית היהודי, בתקווה שהמפלגונת המודבקת תעבור את אחוז החסימה. תכלס, גם איתם ואפילו עם מנסור עבאס סיכוי טוב שלא תהיה לו ממשלה, אבל אם בתום הבחירות יתברר שהעסק מאוד גבולי, תקוותו היא למצוא שוב עריקים וגנבי קולות, או שבנט יישבר ובכל זאת ילך עם הגוש החרדי־משיחי.
למרות הסיכוי הקטן, נתניהו פועל בשיטתיות ובכל הכוח. למה? כי ככה הוא עובד עוד מימי סיירת מטכ"ל: זהה את היעד והינעל עליו גם אם הוא רחוק, כל עוד יש אפשרות כלשהי להגיע אליו. כך הוא מתנהל גם לגבי החסינות, כך לגבי הניסיונות הנשנים להקים קואליציית ימין־חרדים עם עוד ועוד סבבי בחירות, וכך פעל גם לגבי החיסונים. זה לא תמיד עובד בפעם הראשונה, ולפעמים זה לא עובד בכלל, אבל זו לפחות תוכנית סדורה.
לכאורה, התוכנית של הימין־מרכז היא ליצור קואליציה של סער, בנט, ליברמן ולפיד, בתוספת מה שיישאר בסוף מכל האגו מניאקים, שכן או לא יתחברו וכן או לא יעברו את אחוז החסימה. על פי הסקרים, יש סיכוי לא רע לקואליציה כזו שתמנה 62 - אולי עם שיירי העבודה, אולי עם רסיסי כחול לבן ותמיכה של מרצ, ואולי אפילו בלי המפלגות החרדיות. אבל הכל ברמת "אולי" ו"נראה", לא ברמת סימון יעדים אלקטורליים ברורים וחתירה נחושה ומאוחדת לעבר השגתם.
הצעקנים נשלחו למנזר
מצביעי המרכז שרויים בתוגה אחרי השבר של הבחירות האחרונות. אחרי כל התחמונים והבגידות, המשימה הכי גדולה של מפלגות המרכז תהיה להוציא אנשים להצביע. הם מביטים במפה הפוליטית ורואים במחנה שלהם אינפלציה מטורפת של צ׳יפים ומחסור חמור באינדיאנים. לעומת הליכוד, שכבר שנים סובלת מתסמונת הפוכה: הצ'יף שאין מלבדו והרבה מדי אינדיאנים.
תוגת המרכז היא בעצם תוגת המיינסטרים. הרי לולא התעמולה הקוטבית שמלהיטה את היצרים, מצביעי המרכז ומצביעי הליכוד היו יכולים להסכים על הרבה מאוד נושאים. אבל כבר שנים שאין לנו שתי מסגרות שלטוניות אמיתיות של מיינסטרים נורמלי. מסגרות שאנשים מתמודדים בתוכן, נבחרים באמצעותן, גדלים בהן, מתחלפים בהן. המסגרות השלטוניות של המיינסטרים שלנו נמצאות בבעיה קשה, כל אחת מסיבותיה שלה.
לקראת הבחירות הרביעיות בתוך שנתיים, מספר המתלבטים גדול מתמיד. לא פשוט להיות איש מרכז בימים אלה, וגם לא איש מיינסטרים עם עמדות ימין. האידיאולוגיה של הביביסטים היא שנתניהו יחליט ויהיה בסדר, אבל לא כל מצביעי הליכוד הם ביביסטים. חלק כבר נטשו לבנט ולסער, וחלק עדיין שוקלים להצביע לליכוד למרות מה שקורה שם.
אחרי ההתפכחות בשנת הקורונה, 61% מהישראלים ממש לא רוצים קואליציה עם מפלגות חרדיות, למשל. בליכוד גם הבינו שהסגנון הפיוטי של מירי רגב, אוסנת מארק, מיקי זוהר ודודי אמסלם, לא ממש עושה את זה למתלבטים, אז העלימו את כל הצעקנים מהזירה. הרעשנים הצטרפו למנזר השתקנים מטעמי אלקטורט, אבל מתישהו ישובו לצעוק, וזה ברור לכולם.
סיכוי טוב שבבחירות הקרובות שוב יהיו רבים שלא יצביעו עבור אידיאולוגיה. מצביעי ליכוד שאינם ביביסטים שרופים ומצביעי מרכז שהבית שלהם התפרק, יצטרכו להחליט במה הם תומכים. מי שמצביע ליכוד כי "זו האלטרנטיבה הכי פחות גרועה", למשל, בעצם מצביע בעד המשך האנרכיה. הצבעה כזו תומכת בהמשך הפוגרומים במשטרה ובנהגי אוטובוס בשם התורה, תמורת עוד קצבאות. היא בעצם מהנהנת לעבר מלכי הריקבון שהשתלטו על הביצה ואינם מאפשרים לצמחים רעננים לגדול בתוכה ואומרת להם - תמשיכו ככה.
אותו כנ"ל לגבי מי שמצביע לאחד משברי המפלגות ההזויות במרכז ולמלכי האגו שחיים בסרט. מי שיבחר בהם במקום באחת מארבע המפלגות שיהוו את הבסיס לשלטון אחר, בעצם אומר לראשי המפלגות האלה - תמשיכו עם האגו טריפ ההזוי שלכם.
