הגענו עם שיירת הג'יפים לרוג'ום א־נקה, תחנת משטרה ירדנית משנות ה־50 שהפכה לאורווה וכרגע היא מבנה בטון נטוש בלב מדבר. זה היה מקום מושלם עבורי להטיל בו את מימיי. הקלה גדולה. לא קל לצאת למסע שטח עם עשרה גברים שבכל שלב של הנסיעה יכולים לרדת ולהתפנות בשלווה. זה היה גם הרגע שבו אבדה לנו הקליטה הסלולרית לפחות לשש השעות הבאות.

ארץ כנען בצדו המזרחי של מדבר יהודה. רכבנו מכיוון גוש עציון דרך מעלה עמוס ובמעלה חצצון. אחרי שעברנו כמה רועי צאן, עדר עזים, שני גמלים ובדואי עם ג'יפ משנות ה־80 שנסע מולנו ונפנף לשלום, הבנתי שבריחתי מארץ מבזקי החדשות אל ארץ התנ"ך הושלמה בהצלחה.

העילה למסע הייתה טרק של נהיגת שטח שהצטרפתי אליו לרגל השקת הדיפנדר 90 הקצר. ג'יפ שטח של בנים, קוראות לו בעגה שלנו נהגות היונדאי i10 שנלחמות על כל פיסת חניה בתל אביב. כשהציעו לי להצטרף כאישה היחידה למסע הטסטוסטרון המדברי, אמרתי שאבוא בשמחה, אבל רק אם אנהג באחד כזה בעצמי. "לפחות לא צריך לחנות ברוורס במדבר", כתב לי חבר טוב כשסיפרתי לו שאני הולכת לעשות מעשה דני קושמרו. זה מצחיק, כי כשהייתי ילדה רציתי להיות מוטי קירשנבאום, עכשיו בא לי רק לבדוק גבולות.

כבר בפתיחת המסע, כנראה מחשש שאבהל מגודל המכונה, הסבירו לי שהאוטומציה עושה את הכל. כלומר, המערכת חכמה כל כך, עד שאת רק צריכה זוג עיניים מתפקד, ריכוז ושתי ידיים על ההגה. מדי פעם עופר ורובי המדריכים החמודים בדקו שיש לי עדיין דופק והדריכו אותי איך לצלוח את הקטעים המאתגרים. התמסרתי. זה לא זמן לאגו פה. אבל לא הם ולא הצלמים שתיעדו את המסע הזה ממצלמות רחף ראו שקירבתי עד הסוף את הכיסא של הג'יפ והגבהתי אותו לגובה מקסימום. ככה חינכו אותי, תראי שליטה גם אם את קצת מפחדת.

אחרי חצי שעה של טלטולי הסתגלות קיבלתי ביטחון. הכל בשליטה, אמרתי לעצמי. הנה אני, טליה לוין הולכת לקרוע את אבא של נחל חצצון.

יש משהו משכר בנופי המדבר שגם מתעתע את עצבי הראייה. בפטה מורגנה רואים לא רק עצי דקל ובריכות מים. בשלב כלשהו הרגשתי שהדרך לא מתחלפת לי ואני על טייס אוטומטי, בהיתי בגבעות שטופות השמש, מנסה להישאר על השביל המפותל ומתחילה לדמיין פרצופים כמו בהר ראשמור. איך החלום הזה נמצא שעתיים נסיעה מהבית? איך המדבר ממשיך להיות שם כהרגלו, פועם כמו לב מלא עוצמה בתוך ארץ כאוטית.

אלא שאז, בשביל הצר התלול בכיוון מעלה דרגה, נפרסה פיסת כחול גדול משמאל. ים המלח הגוסס נראה מלמעלה קצת כמו הכנרת. אמרו לנו בקשר שתכף יהיה קפה על הפסגה, ואני התחלתי לזמזם "תראו תראו את הגארי קופרים האלה, קלינט איסטוודים דמיקולו", של מאיר אריאל, ורק חיכיתי לשתות משהו קר בלב מדבר.

אחרי החצי הראשון של הטיפוס, האינסטינקט הראשוני שלי היה לנוח על הפגוש הקדמי של הג'יפ. ביקשתי לנשום לתוך הריאות את כל החופש שאפשר, אחרי סגר שלישי שהיה לי קשה במיוחד. אלא שאז קלטתי את הפוטנציאל של התמונה לאינסטגרם וביקשתי מרונן הצלם בוק על הרכב.

אחד הג'יפאים העיר לי שזה לא פוליטיקלי קורקט להצטלם בפוזת דוגמנית כמו בקטלוגי הרכב של שנות ה־80 ושישחטו אותי ברשת על התמונה. אז עצרתי לרגע ועניתי לו שבגיל 40 פלוס, אחרי שצלחתי כבר חצי מסע, הרווחתי את ההחפצה העצמית הזאת ביושר.

אחר כך עצרנו בשעת שקיעה לארוחת ערב בוואדי מדברי. יש משהו שמיימי וקסום במדבר שאין בשום מקום אחר בארץ. בהחלט יכול להיות שהניתוק הטוטאלי מקליטה סלולרית תורם לכך.

אני לא בנאדם דתי, אבל כשאני במדבר אני מרגישה שאלוהים נמצא כמעט בכל מקום, בכל מראה, בכל מגע ובכל נשימה. ואותו אלוהים יודע כמה התפללתי אליו בכל פעם שהלכתי להתפנות מאחורי גבעה, כדי שלא יקפוץ עליי נחש.  

כשנתקענו בדרך חזרה בוואדי בלתי עביר בחושך מוחלט, החלטתי שעד שהמדריכים ימצאו לשיירה את נתיב החילוץ הבטוח, אפתח את החלון, אספוג קצת פודרה מדברית על הפנים ואביט למעלה בכוכבים. הזדמנות אחרונה למלא את האוזניים בשקט מוחלט ואת העיניים בעלטה מרגיעה, שאולי בהקשר אחר יכלה להיות מפחידה, אבל הייתה כמו חיבוק של הטבע. כשחזרתי הביתה לא נגעתי בטלפון. התנצלתי בפני 230 הודעות הוואטסאפ שהמתינו לי בכיליון עיניים, וביקשתי מהן שיחכו למחר.