ביום ראשון הפתיע השליח הקטארי לרצועת עזה בחשיפת הסכם שהולך ונסגר בין חברת דלק קידוחים, בבעלות יצחק תשובה, לממשלת קטאר ואחרים. על פי הפרטים הידועים עד כה, קטאר והרשות הפלסטינית ירכשו במשותף עבור תחנת הכוח בעזה גז מקידוח "לווייתן". קטאר תממן את הנחת הצינור בים מהצד הישראלי. האיחוד האירופי ישלם על הנחתו מגדר הגבול ועד לתחנת הכוח. חברת החשמל בעזה תפיק חשמל מהגז שיסופק לה, ותמכור אותו לצרכניה ברצועה.

העסקה מצויה בשלבים מתקדמים, והיא קיבלה את אישור ממשלת ישראל. ראשי דלק ונציגי ממשלת קטאר עוד מדברים על המחיר, אבל קרוב היום שבו ייצא המיזם לדרך. לא רק הזרם יוכפל, גם המחיר יירד. כיום משלמות קטאר והרשות הפלסטינית 22 מיליון דולר על הפעלת תחנת הכוח שמפיקה רק 180 מגוואט. בעידן הגז הן ישלמו 15 מיליון, ותחנת הכוח תפיק 400 מגוואט. הגז הישראלי יאיר את הרצועה, ובעיית החשמל שלה עשויה להיפתר.

ישראל לא תוציא דולר אחד מכיסה. להפך, היא תתפרנס מכספי המסים של דלק. לפני שנתנה אור ירוק לעסקה, קיימה ממשלת ישראל דיונים ארוכים, נועצה בצד הקטארי ובידידיה המצרים, נשאלה בידי האיחוד האירופי, ואמרה כן. במושגים של ענף הגז הכמויות מזעריות, אבל הסיפור כאן הוא בעיקרו פוליטי.

אין ספק כי ל־2.2 מיליון תושבי הרצועה מגיעים חיי כבוד. ישראל, כמי ששולטת בהם באוויר, בים וביבשה, צריכה לאפשר זאת. במיוחד כאשר הנהנים ברובם אינם אויביה, אלא אזרחים תמימים. ולמרות זאת, החשמל הוא ביצת זהב שנמסרת בידי רשות החשמל של חמאס בעזה. היא תקבל את הגז מישראל, תפיק ממנו חשמל ותמכור אותו לצרכנים. את ההכנסות תשלשל לקופתה. כך ייצא שגז ישראלי יסייע לחמאס לייצר הון. ישראל לא תוכל לפקח עליו ולא תדע לאן זרם.

בירושלים יודעים את כל זה, אבל מצויים במלכוד. אם תפקיר ישראל את עזה ותניח לה לשקוע בעוניה, היא עלולה לטפח שנאה ומלחמות. אם תסייע לה להשתקם, למשל באמצעות מיזם מן הסוג הזה, תציל את שלטון חמאס.

אף כי לא תודה בכך, מעשי ישראל ויחסה כלפי הרצועה מעידים כי בחרה בחמאס. לא מתוך חיבה, אלא בלית ברירה. הימים שבהם הרהרו בצמרת הביטחונית ובלשכת ראש הממשלה להפיל את שלטון חמאס חלפו. צריכה לפרוץ מלחמה עקובה מדם, כמו צוק איתן, כדי שהרעיון הזה יעלה שוב על הפרק. מיזם החשמל החדש מוכיח כי בירושלים השלימו עם קיומו של שלטון חמאס, ואף רואים בו פרטנר.

רבים התסריטים שהועלו בשנים האחרונות להחלפת שלטון חמאס. להביא בכוח את הרשות הפלסטינית, להמליך את דחלאן, לכבוש מחדש את הרצועה. כל אחד מהם מרגש בפני עצמו, אבל בלתי מציאותי. חמאס מסרבים למסור את נשקם מרצון, שהרי בכך יבוא הקץ על שלטונם, מה שדורש לפרוק אותו בכוח.

ישראל אינה מוכנה לשלם בדם בניה כדי להחליף שלטון חלש יחסית, המצוי כעת בשליטתה, אף שהוא אויב. היא גם לא רוצה, ומן הסתם אינה צריכה, לשוב לשלוט ברצועה, ובכך להפוך את חייליה מטרה נוחה לשרידי הפלגים החמושים שיישארו בה. לדחלאן אין גדודים. גם לרשות הפלסטינית אין. כל אחד מהם שיתיימר לתפוס את מקום חמאס, יוכרז בוגד שבא על כידוני צה"ל.

בירושלים יודעים את כל זה, ובחרו ברע במיעוטו. זה אומנם אבסורד אם הזרוע הצבאית של חמאס תתעשר מהכנסות הגז הישראלי, אבל בישראל הביאו זאת בחשבון. הגז אומנם מחזק את סנוואר וחבריו, אבל גם מגביר את התלות שלהם בישראל. יש בכך הודאה בכישלון השימוש בכוח, אבל יש גם פיתוי אסטרטגי. ככל שחמאס והרשות יהיו רחוקים וייבדלו זה מזה, יקל על ישראל לנהוג בהם הפרד ומשול.

מאדימים מבושה

רבים הם שונאיה של ידידתנו איחוד האמירויות בעולם הזה. במיוחד מקרב שכניה. יש בהם פלסטינים הזועמים על כך שהיא מפלרטטת עם ישראל במקום להיאבק בה, תימנים שחוו את נחת זרועו של חיל האוויר שלה בתקיפות העיוורות למחצה נגד הקואליציה, קטארים הרואים בה שכנה צוננת ומשת"פית של אמריקה וישראל, ולובים, שבארצם היא בוחשת.

הרבה מכל זה הרוויחה אבו דאבי ביושר. בחלק ההוא של העולם מצויים כולם באיום קיומי מפני אויב אמיתי או מדומה, ותחושת ההישרדות מכתיבה במידה רבה את מדיניותם. שליפת ציפורניים, הקדמת תרופה למכה או בריתות עם אחרים הם לעתים קרובות אמצעי הגנה, אף אם ייראו כתוקפנות. מבחינות רבות, יחסי הכוחות בין בירות המפרץ שימרו את המציאות ששרתה שם בימי קדם. מלחמות שבטים, שבהן החזק מנצח, והחלש מחפש חסות בכל דרך.  

על רקע זה, היה מוזר לצפות בערימות הלגלוג שנחתו על איחוד האמירויות עם כניסת הגשושית שלהם למסלול ההיקפי של כוכב מאדים. זהו הישג גדול בקנה מידה בינלאומי, שהעמיד את אבו דאבי על מפת הטכנולוגיה העולמית. היא המדינה הערבית הראשונה שהגיעה לשם בדרך זו, והחמישית בעולם. מקור הלגלוג אצל שונאיה. הם הבליטו את העובדה כי המדענים האחראים למיזם הם זרים, רובם יפנים.

הירידה הזו עליהם חוזרת פעמים רבות. מטרתה לשלול מן האמירותים את יסודות ההישג. להראות כי לא המציאו דבר, אלא קנו ושמו עליו את חותמתם. את כוח העבודה שלה היא קונה, את המזון, ועכשיו כבשה את מאדים. כך גם הכור הגרעיני שאותו הקימה לצורכי הפקת חשמל. הידע נרכש אצל מדענים מקוריאה הדרומית וארה"ב.

הבדיחה היא על מי שצחק. זה הוא שצריך להאדים מבושה. איחוד האמירויות אומנם השקיעה מיליארדים בגשושית וניכסה אותה לעצמה, אך זוהי רק ההתחלה. בינתיים היא הראתה לאוכלוסייתה שהכל אפשרי, כי הלימוד סופו הצלחה, וכי עתיד האנושות במדע. הילדים של היום שצפו בגשושית בעיניים נוצצות, ילכו לאוניברסיטאות הטובות בעולם, ישובו למולדתם, ויהיו מדעני המחר. ככה מניחים את היסודות למצוינות.

גם ישראל, עד שהגיעה בכוחות עצמה לחזית הטכנולוגיה העולמית, גידלה דורות על ברכי הכור הגרעיני בדימונה, שהיה בכלל מייצור צרפתי.
המרוץ לפסגה אינו מסתכם ביום אחד. תמיד יעמדו שם מלגלגים בצד הדרך, אבל לרוב גם יישארו מאחור.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]