תמונות קשות נחשפו לנגד עינינו בסוף השבוע: התנגשויות קשות בין מפגינים ערבים לשוטרים באום אל־פחם והתקהלויות צעירים חוגגים וגודשים את חוצות תל אביב וירושלים כאילו אין מגיפה. ויד המשטרה קצרה מלהושיע. סצינות שגובלות באנרכיה ובהפקרות. אבל התמונה החקוקה אצלי יותר מכל שונה לגמרי. תמונה בשחור של צב ים טבול בזפת, מפרפר בין חיים למוות.
הרבה שחור יש בחיינו בתקופה זו, תופעות שחורות, הפגנות בשחור, תחפושות בשחור, אבל מה שקרה לאורך חופי ישראל מזוויע במיוחד. אסון אקולוגי שכמותו והיקפו טרם נראה במחוזותינו. כמויות עצומות של זפת נפלטו בתוך הסערה הגדולה, שדחפה את הגלים ועמם החומר הדביק והמסוכן, שהודלף לפי ההערכות מספינה חולפת, אל החול והסלעים, מצפון ועד דרום.
הזיהום חל במכה אחת, ומרגע שנחשף - המוני מתנדבים החלו להסירו. משנדבק לסלעים, פעולת הניקוי קשה מאוד, עדינה, מצריכה תקציבים ומקצוענים והרבה זמן. כתופעת לוואי ראינו את אסונם של בעלי חיים ימיים. החל בלווייתן הענקי שנפלט מת לחוף ניצנים כנראה מבליעת גושי זפת, וכלה בצבים קטנים, חסרי אונים, שרבים מהם נחנקו למוות, ואחרים ששפר עליהם גורלם משהגיעו לידי וטרינרים.
יש לי חולשה לצבים. למען האמת – לצבי יבשה יותר מצבי מים. כילד קיבצתי עשרות מהם אל גינתי. חיות המחמד הללו, שלמרות שריונן אינן יכולות להתגונן מפני מחסליהן, נלקטו מן הסביבה הקרובה. בסופו של דבר שולחו לעבר הפרדס שגבל בביתי, ומיד נעלמו. זה עשרות שנים מאז שהפרדס נעקר, ובתים ורחובות קמו תחתיו. אין זכר לצבים ברמת גן. כמעט נכחדו כליל מנוף ארצנו.
מנגד, שפר גורלם של צבי המים, הגם שמטילים ביציהם ברצועת החול הסמוכה לים, תוך הסכנה שמהווים בני אדם וטורפים. משבוקעים האבקועים מביציהם, באופן אינסטינקטיבי הם חשים הימה, מקור החיים שלהם. כך עד שהגלים השחורים פולטים אותם עטופי זפת אל החוף.
למה אני מספר כל זאת, כאשר אנו שקועים בצרות חמורות מגורל חיות הים? ובכן, לא רק בצבים עסקינן, אלא בכל הטבע הסובב אותנו, המעט שנשאר ויישאר ממנו ומבעלי החיים שעדיין מתקיימים בתוכו. ארץ ישראל הבראשיתית, על טבעה הייחודי, התנ”כי, אט־אט הולכת ונרמסת מתחת לבטון, לבניינים, לכבישים, למכוניות, ובעיקר לדחפורים. תהליך של אל־חזור. אין מנוס מבנייה, גם בלב נופים מרהיבים, גבעות והרים שנחצבים ונחפרים, גאיות שנסתמים, סלעים שנעקרים.
אולם נדרש בדחיפות איזון נכון בין שמירת הטבע, הסביבה, ובין הבנייה המואצת. לא הכל נדל”ן. המקרה המובהק מהעבר הוא ייבוש החולה, ובימינו אלה העיר בית שמש. זחילתה הדורסנית דרומה נעשית תוך מחיקת אתרי נוף וארכיאולוגיה שלא יסולאו בפז בחבל יהודה. דוגמה נוספת היא שורת עמודי החשמל שהציבה חברת החשמל בלב מכתש רמון, אתר טבע ייחודי ביותר, שאין כמותו בכל העולם. האם צורכי החשמול גוברים על ערך שמירת הטבע והנוף? יש לקוות כי עמודים אלו יוסרו, כפי שדווח.
בימים אלה מלאו 41 שנה לפטירתו של אחד ממנהיגיה הדגולים של ישראל, יגאל אלון, רק בן 61 במותו. אנחנו זוכרים ומצטטים שוב ושוב את אמירתו: “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”. על משקל אמירה זו אפשר לומר כי מדינה שאינה שומרת על נכסי הטבע של מכורתה, ההווה שלה דל ועתידה לוט בבטון אפור אם לא שחור. אלון הוא זה שיזם ב־1973 את הקמת השירות לאיכות הסביבה במשרד ראש הממשלה, שבסוף 1988 נהפך למשרד ממשלתי נפרד ועצמאי.
אז הוקם המשרד כאילוץ פוליטי, לא נחשב, דל תקציב, כפתרון זמני לפוליטיקאי שבידיו הופקד. ורוני מילוא אכן נתן לו פוש. עם הזמן, עצם קיומו של המשרד – שבינתיים שונה שמו למשרד להגנת הסביבה – התקבע. הוא תפס חשיבות מסוימת ככל שגברה תודעת שמירת הסביבה. ועדיין הוא מאחרוני המשרדים המבוקשים.
כאשר תקום הממשלה החדשה, ונתפנה מהקרבות הפוליטיים המלוכלכים, בגבור קצב הבנייה ופריצת הנתיבים, ולנוכח הפגיעות הגוברות בערכי נוף וטבע, כאשר רואים בכל אתר דחפורים מפוררים בגסות סלעי בראשית, ויותר ויותר חיות נכחדות - חייב המשרד להגנת הסביבה להיות בין המשרדים הנחשבים ביותר, המתוקצבים ביותר. עבודת הצלה רבה לפניו.
לאזן בין צורכי הבנייה הבלתי מעורערים וההתרחבות של היישובים, לבין ההכרח לשמר את אחרוני נופיה היפהפיים של ארץ מולדתנו, את העצים והפרחים, את בעלי החיים. גם להם יש זכויות. עיקר תפקידו של המשרד הזה - להיות צה”ט. צבא ההגנה לטבע. לחזות אסונות אקולוגיים כמו זה שפקד את חופינו ערב פורים תשפ”א ולהיערך מראש למניעתם. זה צב או צו השעה.