אז מה עושים עם עמוס עוז? כלומר, עם זכרו של הסופר הדגול, לנוכח הגילויים מסמרי השיער של בתו, גליה עוז, הטוענת שאביה התעלל בה גופנית ונפשית? אומר כבר עכשיו - אני מאמין לה, מכל לבי. בלתי נתפס בעיניי שאדם יעליל סיפור נוראי כל כך על הורה שלו רק לצורכי יחסי ציבור, או מתוך תסכולים אישיים ורצון לסגירת חשבונות - טענות ששמעתי השבוע לא מעט. לבי לבי על גליה עוז, שנאלצה לשאת את המטען הזה שנים ארוכות כל כך, בשעה שהאיש שהכאיב לה מוסיף לקטוף פרסים וכיבודים, ובעיקר - להיות מוכר כסמל כמעט עולמי של צדק ומוסר.
מה שמשיב אותי לשאלת הפתיחה - בהנחה שהדברים שנכתבו עליו נכונים, כיצד עלינו כצרכני תרבות להתייחס למורשתו של עמוס עוז וליצירותיו? זו השאלה הנצחית והכמעט בנאלית, על הגבול שבין היצירה ובין אופיו ומעשיו של היוצר. ועל יחסי הגומלין ביניהם. וזו גם שאלה שהפכה לבוערת במיוחד בשבועות האחרונים, בגלל רצף מקרי של טענות קשות כלפי דמויות ידועות. מהסדרה התיעודית החדשה על וודי אלן, דרך התכתובות הפוגעניות של ארז דריגס ועד לספר החדש של בתו של עמוס עוז.
השאלה הזו סבוכה במיוחד, כשהיא מתייחסת ליצירה עצמה. עמוס עוז זכה, בצדק מוחלט, למוניטין של כותב רגיש, שיודע לשרטט ביד אומן את הניואנסים הדקים ביותר של הקיום האנושי. הספרים שלו מבטאים הומניזם צרוף. גם אם לא מחבבים את כתיבתו, קשה שלא להסכים לכך שהיא הרבתה לעסוק בשאלות אתיות ושאפה לחשוף את הטוב שבאדם. אפשר לומר שעוז השתמש ביכולתו ללהטט במילים ובמגוון המניפולציות הספרותיות שלו כדי לנסות להגיד דבר אמת. אבל מה עושים לנוכח הידיעה שהוא השתמש באותן איכויות בדיוק כדי לשקר? ולהסתיר? וליצור מצג שווא? האם זה לא הופך את כל מה שהרגיש כאמיתי בכתיבה שלו לבלוף אחד גדול?
אני נוטה לענות שלא. אנשים הם יצורים משוכללים, שמסוגלים לאכלס בתוכם מגוון רחב של ניגודים. אחד הקונפליקטים הנצחיים אצלי מגיע למשל מכיוון רוג'ר ווטרס. אדם שיכול להיות אנטישמי המעודד שקרים בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון, ועדיין להישאר יוצר רגיש וחשוף, שמשדר כאב אמיתי וקורע לב. והוא רק דוגמה אחת מבין אין ספור אומנים שביטאו ערכים נאצלים ביצירה שלהם והתנהלו באופן כמעט הפוך בחייהם הפרטיים. באופן אישי, מהרגע שבו הפכתי לעיתונאי נאלצתי להיחשף למגוון רחב של התנהגויות אנושיות נלוזות מכיוונם של כמה מגיבורי התרבות הגדולים ביותר שלי. אפשר לקרוא לזה צביעות, אני מעדיף ללכת על - מורכבות. ואת הקרדיט הזה אני מעניק גם ליצירתו של עמוס עוז, שביטאה ככל הנראה את הצדדים היפים באישיותו. ולבטח היו כאלה. אדם לא מסוגל לכתוב ככה, לאורך שנים ארוכות, כשהכל מבוסס על תרמית אחת גדולה.
כל זה אמור ביחס ליצירה, אבל שונה בתכלית כשדנים בפרסונה הציבורית של עוז. איש הרוח, הדמות הפוליטית, המצפן המוסרי. כאן כבר אי אפשר לפטור את הסתירות העזות בדיבורים על מורכבות. ואסור לקבל בהשלמה את העובדה שאדם שנחשב לאחד מסמליו המובהקים של המאבק בכיבוש הישראלי ביהודה ובשומרון, וטען לאורך שנים ארוכות שמדובר בביטוי של דיכוי והשפלה, התגלה כאב המדכא ומשפיל את בתו שלו. ועוד השתמש בעורמה ובאיומים גלויים וסמויים כדי להסתיר את הדיכוי הזה. במובן הזה, מעמדו של עוז חייב להיפגע, אולי לתמיד. זה לא הופך את טענותיו נגד הכיבוש לשקריות או ללא רלוונטיות, כפי שאנשי ימין הזדרזו להצהיר בעקבות החשיפה. אבל זה בהחלט צריך לשים קץ למעמדו כמצפן מוסרי. וכן, זה גם מעיד בפעם המי יודע כמה על כך שהאמת והמוסר הם לא מונופול של שום מחנה פוליטי. ושהעובדה שאדם מדבר גבוהה גבוהה על צדק ומוסר, לא מעידה בהכרח על מידת צדיקותו. כי האופן שבו אנחנו מתנהלים בדל"ת אמותינו מלמד עלינו הרבה יותר מכל ספר או נאום.
על הסכין
יותר ויותר אנשים סביבי - אינטליגנטיים, באים בימים ובעלי מעמד - אומרים לי משפטים כמו “אני לא מאמין למילה אחת ממה שמתפרסם בתקשורת", בייחוד בהקשר של חיסוני הקורונה. הם משמיעים התבטאויות דומות ביחס להודעות רשמיות של משרד הבריאות. גם אחרי שהנגיף ימוגר (מתי? למען השם), נישאר עם הווירוס הקטלני של אובדן האמון.
התמונות של מסיבות הפורים המאולתרות בתל אביב (שאין לי ספק שמשותפות גם לאין ספור מסיבות אחרות ברחבי הארץ) גרמו לי אינסטינקטיבית לזעם גדול. על האנוכיות של החוגגים, על חוסר ההתחשבות וכו'. אבל אז הציף אותי רגש הפוך. צער גדול על האנשים הצעירים האלה, שנאלצים להתאפק כבר שנה שלמה מ... לחיות. פשוט לחיות.
"ריי דונובן", סדרה שזכתה לפופולריות גדולה אבל מעולם לא נהנתה מהייפ ביקורתי, הורדה במפתיע בסוף עונתה השביעית מבלי שניתן ליוצריה לתכנן את סופה. אבל עכשיו, אחרי לחץ אדיר של אוהביה ברשתות החברתיות (עשיתי לייק. מודה), רשת שואוטיים הודיעה על הפקת סרט קולנוע שיסכם את הסדרה. דונובן עצמו, פיקסר מדופלם, היה פותר את זה הרבה יותר מהר.