פסיקת בג"ץ הגיור: העימות האמיתי מתנהל דווקא אצל האורתודוקסיות

פסק הדין של בג"ץ בעניין הגיור הרפורמי, שעורר סערה השבוע, נכתב ונחתם בסוף חודש מרץ 2016. לפני חמש שנים. את הפסק כתבה כבוד הנשיאה מרים נאור, שכבר פרשה מכס השיפוט. לצדה ישב כבוד המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, שגם הוא כבר פרש. שמה של העותרת ייזכר בדברי הימים של בית המשפט.

פסק דין חשוב ניתן על שמה. מרטינה רגצ'ובה, אזרחית צ'כיה, באה לישראל כתיירת, ונשארה גם לאחר שפג תוקף השהייה החוקי. בינתיים, התגיירה. לא אצל הרפורמים. היא התגיירה בבית הדין האורתודוקסי־חרדי של הרב קרליץ בבני ברק. על המקרה הזה היה הדיון. על המקרה הזה ניתן פסק הדין.

מה שקרה השבוע, חמש שנים אחרי, אינו אלא סוף ידוע מראש של פרשה נושנה. ידוע למי? ידוע לכולם. לכל מי שטרח להתעניין, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו. מכיוון שידע מראש – מינה ועדה שתציע פתרון. מכיוון שהפתרון לא התקבל – הרים ידיים ונכנע. הטיפש התורן מטעם הליכוד, הפעם היה זה מיקי זוהר, יצא לחזית לתת הצהרת איוולת: "‏החלטת בג"ץ שערורייתית, היא עוד תביא עלינו אסון". ועוד: "היום יותר מתמיד הציבור חייב להכריע מי ינהל את המדינה, אנחנו או בג"ץ".

הציבור כבר הכריע: אתם תנהלו. עכשיו נראה אתכם. אגב, גם בג"ץ כבר הכריע, אתם תנהלו: הוא נתן עשר שנים, ומאז פסיקת רגצ׳ובה עוד חמש. נו, מה – ככה ניהלתם?

זה כסף קטן
בסיפור הזה, בג"ץ שימש בתפקידו המסורתי כהסחת דעת. כליא ברק. לא תמיד מגיעות לשופטיו מחמאות על נכונותם לשמש בתפקיד הזה. אחד מהם, עוזי פוגלמן, טרח לרענן השבוע את זיכרונם של מי שחושבים שהשופטים תמיד מושלמים והפוליטיקאים תמיד טועים. פסילת הופעתו של נתניהו בתוכנית סאטירה ראויה לשמש בעצמה בקטע סאטירי של שופט שמרוב גלימה לא רואה את המציאות. אבל בעניין הרפורמים, השופטים לא טעו. הם לא יכלו לטעות.

כאמור, פסק הדין נכתב כבר לפני חמש שנים. הוא נכתב ברגע שבו בית המשפט הכיר בגיור פרטי, של הרב קרליץ.
נסביר: כמו השופטים, גם הרפורמים בסיפור הזה הם הסחת דעת. הם רוצים להיות הסיפור – כי הניצחון הקטן מתוק – אבל הם לא הסיפור. הרווח שלהם הוא הכסף הקטן, עודף מהכסף הגדול.

הקרב האמיתי על הגיור מתנהל בין שתי סיעות דתיות אורתודוקסיות. מאבק של השחורים נגד הסרוגים. והוא נוגע לשתי שאלות עמוקות, מרתקות, על טבעה של היהדות ותפקידה של המדינה. בצד אחד הציונות הדתית, הרואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת הגאולה, מה שמחייב שני דברים: האחד – התאמה של הגיור לצורכי השעה המדיניים, כלומר, גיור מחבק, מקל, מהיר, למי שלמדינת ישראל יש אינטרס מובהק לגיירו. השני – הגבלה של הגיור, המשרת את האינטרס המדינתי, למוסדות הממלכה. קרי, גיור מוכר במסלול אחד בלבד של הרבנות הראשית.
מצדו השני של המתרס האידיאולוגי ניצבים החרדים.

הם חיים במדינה, משתמשים במדינה, אולי גם אוהבים אותה, אבל רואים בה המשך ישיר של חיי הגלות. משמע, לא צריך להקל בגיור, כי הממלכה אינה ממלכה קדושה, וצרכיה אינם מאפשרים גמישות. ועוד: לא ראוי להפקיד, או להפקיר, את הגיור בידי כלי ממלכתי, של המדינה האזרחית, כמו הרבנות הראשית.

זה לא הזמן
במילים פשוטות: לא הרפורמים מפריעים לכנסת לחוקק. לא הרפורמים, בכוחם הפוליטי הדל, עומדים בנחישות מול רצונם של המחוקקים האורתודוקסים לעגן את הגיור בהלכה. מי שעומד בדרכם זה הם עצמם. בנט וגפני לא יכולים להסכים. סמוטריץ׳ ודרעי לא יכולים להסכים. בצר להם, וכדי לא לחשוף שהם עצמם הבעיה, הם מטיחים האשמות בבית המשפט וברפורמים. למי שמכיר את ההיסטוריה של הסיפור הזה, אין סיבה להאמין להם.

השאלה מדוע נחפז בג"ץ לחוקק דווקא עכשיו טובה, אבל לא מכרעת. כאמור, עשור וחצי חיכו, בסוף נמאס לחכות. ואם לא היו פוסקים עכשיו, עוד חודש היו אומרים להם שעכשיו מרכיבים ממשלה, ואחרי עוד חודשיים היו אומרים שצריך לתת זמן לממשלה החדשה, ואחרי עוד חודשיים היו באים החגים, ואחריהם עוד ועדה, ועוד שנה הייתה עוברת.