הגיע הזמן להכניס את צה''ל להתמודדות המדינה נגד ארגוני הפשיעה

מחדלי מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים בהתמודדות עם ארגוני הפשיעה חצו זה מכבר את הקו הדק המפריד בין פשיעה פלילית לחבלה לאומנית. תוצאתם היא פגיעה קשה בריבונות המדינה, במשילות שלה, ובמיוחד בביטחון האישי, אשר לו היא מחויבת כלפי כל אזרחי המדינה, ללא הבדל.

נושא הביטחון הלאומי מבוסס על שני מרכיבי כוח עיקריים: מערכת הביטחון וצה"ל, האחראים לביטחון המדינה נגד אויב חיצוני; ומערכת ביטחון הפנים - נגד איומים פנימיים של פשיעה פלילית וטרור לאומני. לחולשת מרכיבי הביטחון הלאומי בשתי זרועותיו יש השלכות קשות על יכולת העמידה הלאומית של העורף האזרחי במדינת ישראל, הן במצבי מלחמה חיצונית והן באיומים פנים־מדינתיים, כפי שאלה מתרחשים כיום במלחמת ההתשה שמנהלים ארגוני פשיעה לאומנית במגזר הערבי והבדואי ברחבי המדינה.

כל ארגוני הפשיעה עוסקים בסחר ובהברחת סמים, בדמי חסות, בנשק, ברכוש גנוב, אבל בנוסף ניתן להבחין במאפייני טרור לאומני המתמקד בשטחים החקלאיים של ההתיישבות הכפרית בגליל, הגורמים לנזקים אדירים ומסכנים את קיומם ופרנסתם של מאות יישובים ושל אלפי חקלאים ואזרחים שומרי חוק. בטרור זה נשרפים מדי לילה בתי אריזה, מתבני חציר, כלי רכב, טרקטורים וציוד חקלאי. כמויות של תוצרת חקלאית בהיקפים גדולים נגנבות מהמטעים ומשדות השלחין, ועדרי צאן ובקר נשדדים מחוות בודדים ומהכפרים.


חבלי הנגב כולם הפכו לשטח ההפקר הגדול ביותר של מה שקרוי "הפזורה הבדואית". כמעט כל השקעות המדינה בתוכניות הבינוי הארציות והמקומיות נותרו שוממות ללא המשך פיתוח אורבני, בשל סכסוכי דמים בין־שבטיים על "בעלות" השטח. בינתיים המצב מידרדר במהירות, ובשנה החולפת הוחמרה הפשיעה הערבית־בדואית בכל רחבי הארץ, ובמהלכה נרצחו 116 אזרחים ערבים חפים מפשע. המשטרה, שקצרה ידה זה מכבר לפעול נגדה, הזניחה את המגזר הערבי והותירה אותו לגורלו המר.