כמעט אין לי זיכרונות ששמורים בתוך קופסה. ההתבגרות, מעברי הדירות והצורך להיפטר מהעבר גרמו לי לנפנף כמעט שלושת רבעי פיסות היסטוריה שאולי אם היו היום עדיין קיימות אצלי, יכולתי להרוויח עליהן הרבה כסף.

כשהייתי סטודנטית וגרתי בדירת 14 מטרים רבועים, חיפשתי דרך לעשות כסף קל ומהיר ומכרתי כמעט את כל האוספים שהיו לי. תקליטים, בולים, ספרים ישנים ובגדים נדירים משנות ה־70 שעד היום אני מבכה את לכתם. מפתיע אותי בכל פעם מחדש שלכל דבר יש קונה. לפני מספר שנים הגיעה אליי אישה מכפר סבא רק כדי לרכוש בקבוקי בשמים שכבר פתחתי. ארון בן עשר עם דלתות שבורות מצא בית חדש אצל בחור חובב שיפוצים, ופעם נאלצתי לערוך הגרלה בין שני אנשים שרבו על טלוויזיית קובייה שאבא שלי קיבל במתנה בתחילת שנות ה־90.

עד היום, כשאני מורידה חפצים לספסל הנתינה שיש לנו בשכונה, אני נדהמת מהמהירות שבה חוברות וכלים שאמא שלי ציידה אותי בהם לפני 18 שנה, כשעזבתי את הבית, נעלמים כלא היו. לא מדובר במוצרי צריכה נחוצים אלא בפריטי מותרות שפג תוקפם בעידן הטכנולוגי. כנראה שיש משהו במשפט שטוען שהזבל של האחת הוא הזהב של האחרת.

עם השנים התחלתי לשחרר לא רק מזכרות אלא חפצים בכלל, כאלה שחשבתי בעבר שייתנו לי ביטחון כלשהו. נגמלתי מהמילה "שיהיה" על כל משמעויותיה. הפסקתי לאגור, וגם אם יסגרו שוב את כל העולם, אסתדר. רכוש בעידן הדלי הוא כנראה לא פקטור לביטחון בעתיד ובטח לא לאושר. כך ניסיתי לשכנע את עצמי במשך הרבה זמן, ובסוף הצלחתי.

אל קופסת זיכרונות קטנה שנשארה לי, שיש בה מכתבי אהבה מהיסודי וכרטיסי ברכה מאנשים שלא כולם איתנו, הסתנן שטר של 10,000 שקלים שעליו מתנוסס דיוקנה של גולדה מאיר. השטר יצא לאור ב־1984 והחזיק מעמד שנתיים בלבד, עד הרפורמה הכלכלית שייצבה את האינפלציה והפכה אותי בן לילה מילדה עשירה נוסח פלאטו שרון לפושטת רגל.

אני לא יכולה להסביר מדוע הילדה בת ה־9 שהייתי התעניינה כל כך בראש ממשלת ישראל לשעבר. אולי זו התמונה המפורסמת עם הסינר במטבחון שראיתי בבית ושבתה את לבי, אולי האובססיה מגיל צעיר לאקטואליה. ואפרופו פוליטיקה, בגיל צעיר כבר הבנתי שלפעמים אין מנוס מלשים הרבה אפסים יחד כדי לנסות לכנס משהו בעל ערך. אלא שהמפלה הכלכלית אילצה אותי לחשב מסלול מחדש. האפסים נכשלו.

את השטרות הכנסנו אבא שלי ואני לשקית והלכנו לבנק לטקס חגיגי של החלפת הכסף. חזרתי הביתה עם שטרות מגוהצים וחדשים של גולדה מאיר. הפקידה בבנק בסניף שנקר ניסתה לשכנע אותי שהנה, יש לי כסף חדש. ובדיוק כפי שניסו לשכנע אותי לפני חודש שביטקוין עדיין חי ובועט, זה לא עזר.

לא היו לי הרבה אוספים מוזרים בילדות. היה לי אוסף חלזונות, עיר נמלים ואוסף של שטרות של גולדה בשווי עשרות אלפי שקלים ישנים. סך הכל ילדות נורמלית. בכל ביקור, אחד הסבים שלי, שהיה מסעדן ויבואן של משקאות חריפים ואהב לאגור את כל הונו בשטרות מקופלים מגולגלים בגומייה צהובה עבה, היה זורק לי שטר של 10,000 שקל. עוד אחד לאוסף. קחי לך, "שיהיה".

שנים מאוחר יותר חישבתי מסלול מחדש, והחלטתי להפוך לאספנית השטרות הסגולים שעליהם התנוסס דיוקנו של ש"י עגנון. הצהרתי בפני סבא שלי שמעתה והלאה אני אוספת רק סגולים, והוא התמיד בכך תקופה מסוימת, עד שבעצמו פשט את הרגל. תרתי משמע.

יצא לי לחשוב בשנה החולפת הרבה על כסף, על מערכת היחסים שלי איתו, עד כמה רחוק אלך בשבילו, מה אני באמת צריכה ומה אני רוצה שיהיה לי. התחזיות השחורות על כך שהמשבר הכלכלי האמיתי אחרי הקורונה מציץ מעבר לפינה ומסכן את הפנסיות של כולנו, גורמות לי להבין שכסף יכול בן לילה להיות חסר ערך. והחיים כנראה הרבה יותר חזקים מהרדיפה העכברית הזאת אחרי חתיכת נייר עם מספר עליו.

לפעמים כשאני מסתובבת ליד בית האופרה בתל אביב, אני תוהה איך היו נראים החיים שלי היום אם המסעדה של סבא שלי עדיין הייתה ממשיכה לשגשג שם. אם משהו בבחירות שלי בחיים היה משתנה, אם עדיין הייתי מאמצת את התפיסה שלא קיימת כמעט בדור שלנו, שאנשים בני 40 פלוס צריכים שיהיה להם כבר בית ולא סתם דירה.

הבנתי שאף על פי שאני חיה את חיי בצורה הכי רחוקה מכפי שההורים שלי חיו כשהיו בגילי, עדיין התפיסות שלי בעניינים האלה נותרו מיושנות קצת. ואולי כמו את הרכוש, גם את החרדה הכלכלית מהעתיד הלא ברור הגיע הזמן לשחרר. ואם כבר "שיהיה", אז שיהיה מה שיהיה.