אנחנו מתרפקים יותר ויותר על זיכרונות נעימים המתרחקים והולכים. כך למשל, היו ימים שבהם היינו מטלפנים לסניף הבנק שלנו, ובמקום מכונה היורקת הוראות אוטומטיות היינו זוכים לקולה הנעים של פקידה או פקיד המברכים אותנו לשלום ומנחים אותנו בשבילי הבנק באהבה ולעתים ברחמים מחמת הגירעון בכיסנו.

כאשר היינו באים לסניף הקרוב אלינו ופוגשים את נותני השירות האדיבים, היו מציעים לנו כוס קפה מהביל ופותחים בשיחה קלילה ובלתי מחייבת ושואלים לשלום בני משפחתנו, שאף אותם הכירו, ורק לאחר מכן נכנסים לגופו של חשבון.

אנחנו חוזרים לחוויות אלה לאחר שיותר ויותר אנחנו מתרחקים מהימים הללו של בנקאות מחבקת. הסניף שהיה קרוב לביתנו נסגר. הקיצוצים גברו על מתן שירות יעיל. הועברנו לסניף מרוחק יותר. היינו נוסעים אליו בחרדה שמא לא נמצא חניה, ולאחר שהיינו נכנסים בשערי הסניף היינו מתקבלים בנזיפה: “מדוע לא הודעתם מראש? תצטרכו להמתין”.

אבל בימינו אלה גם החוויה האישית הזו נמוגה. המגע האישי האנושי חלף, קרוב לוודאי לבלי שוב. עלינו ללחוץ יותר ויותר על מקשי המחשב בביתנו ולהסתייע בעזרתם של הצעירים הבקיאים בעולם החיישני והממוחשב הזה. נעלמו המגע האישי, החיוך והשיחה שבה מבהירים לנו בשפה בהירה וברורה לאן כספנו הולך, ומה יביא איתו בתמורה. הנגישות נמוגה. סניפים של גדולי הבנקים נסגרים, בנקים מתלכדים ובונים חומה גבוהה בלתי ניתנת לחדירה.

התייעלות הבנקים היא כמובן על חשבוננו, שהרי אנחנו נאלצים לבצע פעילויות שפקידים ביצעו בעבר. כל החידושים הללו והצמצום במספר הפקידים והסניפים לא הביאו לירידה בעמלות כהוא זה. הם אולי הניבו לבנקים רווחים רבים יותר, אבל כיצד אנחנו הצרכנים ניהנה מהפירות הללו? גם התחרות בין הבנקים נמוגה כמעט כלא הייתה. ואם היא אכן קיימת - על מנת להבינה, ואנחנו מדברים עלינו, המבוגרים, חובה עלינו לשקוע עמוק בעולם הלחצנים והשפה הבלתי מובנת.

בשל כל אלה אנחנו מבקשים עכשיו להנהיג חידוש מהפכני במערכת הבנקאות: חשבונות נפרדים המלווים אישית והמיועדים למבוגרים נטולי מקשים מהירים. יש להשיב את הטיפול האישי והנגישות הבנקאית מימים עברו. הבנקים ירוויחו, ואילו אנחנו המשקיעים שאינם בקיאים ברזי הלחצנים - נרווה נחת.

עוד הצעה: הפיקוח על הבנקים יעודד תחרות פורחת, שתוביל להקדשת תשומת לב גדלה והולכת אלינו, שהושלכנו אל צדי הדרכים וממתינים לגאולה בנקאית מהירה.