טעות, טועים, טעינו. המשפט הזה, בקולם המוכר של הגששים, הדהד לי בראש ברגע שהתפוצצה פרשיית יהודה משי זהב. אז נכון, טעיתי, אבל איך יכולתי לדעת? וחוץ מקורבנותיו והלחשושים בחברה החרדית, מי מאיתנו ידע?
נהננו להריע לו, שכן הוא ייצג את מעוז השפיות, סמל הדו־קיום, ומה זה משנה שהוא יהודי ובן עמנו? הרי בעיני רובנו, בעידוד התקשורת והרשתות החברתיות, כל אדם בעל זקן, פאות ומבטא מסוים, נתפס כמשהו רחוק, שלא לומר מאיים ומוקצה.
בסוף ינואר כתבתי עליו טור מפואר, לרגעים עצוב אך מלא תקווה. מפואר - כי באותו הטור שיבחתי את פועלו, ואני מצטטת: "הוא איש של חסד ואמת, ואם תשאלו אותי מה היא היהדות היפה, הנקייה והטהורה, סביר מאוד שאצביע עליו". עצוב - כי בתוך חודשים ספורים הוריו נפטרו ממחלת הקורונה הארורה ואחיו נפטר ממחלה קשה. ומלא תקווה - כי השוויתי את סיפורו לסיפור איוב, איש תמים, ישר ומאמין בבורא העולם בכל לבו ונפשו. וגם אותו, כך כתבתי, מעמיד הבורא בניסיונות רבים וכואבים ואף על פי כן, הוא אינו מסיר את אמונתו וממשיך להאמין בטוב.
אינני שופטת, ובחדרי החדרים שבהם בוצעו לכאורה מעשיו לא נכחתי, ובכל זאת, קשה לי שלא להכות על חטא. רק צדיק אחד היה לי בטור הזה, איוב, לא יהודה משי זהב. כמה ימים אחרי שפרסמתי את הטור כתב לי משי זהב בזו הלשון: "יקירתי, קשה מנשוא, היד רועדת, הלב שבור ועצוב נורא עם האובדן של אחי, אמי ואבי ז"ל. אין אנו יודעים מהם רצונותיו של בורא עולם פרט לעובדה הברורה שזה רק מאהבה. כי גם בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך".
אחר כך הקליט לי הודעה שבה הודה לי שוב על הכתיבה, אמר שריגשתי אותו מאוד והבטיח שבקרוב יפיץ את הטור הזה לכל דכפין. אם עד אותה העת חשבתי שהאיש נפלא וזך, הרי שלאחר שנשלחו אליי ההודעות הללו קיבלתי לזה גם גושפנקה.
פעם שמעתי סיפור על אישה אחת ובן זוגה: שהיא אומנם מאוד אוהבת אותו, שהוא איש נפלא, אבל בדרך לא דרך הוא כל הזמן מעיר לה על גופה, באלגנטיות השמורה לו. דברים כגון "בשביל מה עוד אורז? קחי מהבשר", או "מידה מעל יכלה להיות עלייך יפה יותר", או "למה את לא עושה קצת ספורט עם חברות שלך?".
עוד סיפרה שאין לה מושג למה, אולי אלו ההערות שלו או השגרה ששחקה, בשנים האחרונות היא מרגישה כמו נאנסת בכל פעם שהם מקיימים יחסי מין. מכאן, שבכל פעם שהוא מבקש, היא מפנה לו את גבה ומסרבת, הכל בחיוך ובתירוצים שונים. בדרך כלל הוא מקבל עליו את הדין, מתבאס, זורק לאוויר כמה מילות ייאוש ונרדם מול ערוץ הספורט, אבל כשיש איזו אי־הבנה בבית או מריבה קלה, הוא ישר שולף את קלפי הזעם האלו נגדה ומאיים שימצא אחת אחרת, שאין לו שום תשוקה ושהוא מתכוון לעזוב אותה. בלילה שלמחרת היא מרגישה מין חובה לא ברורה להיענות לחיזוריו הפיזיים, עוצמת את עיניה ומתמסרת אליו.
אזהרת טריגר, אולי התיאורים יהיו לא קלים לחלק מכן -
היא גם סיפרה על רעשי הליקוקים שלו באוזנה, על הגניחות המרובות שמשמיע ועל זה שהוא עושה מה שבא לו בלי לשאול אבל מרפד הכל, תוך כדי האקט, במחמאות רבות כמו "בחיים לא אעזוב אותך, יש לי אישה מושלמת". כשהכל נגמר, היא מחכה שיירדם ונכנסת להתקלח. שלא כמו בסרטים, היא לא בוכה, רק נצמדת אל הקיר הקר וצובטת את עצמה מתוך זעם על כך שנתנה לזה דרור.
אני לא יודעת כמה רוע צריך להיות באדם כדי שיכפה עצמו על גופו וחולשתו של אחר, קטין, חסר ישע, איש שהוא מחויב לו כלכלית, נפשית או חברתית. אני לא יודעת איך ניתן להגיע לאורגזמה שלמה ונטולת ייסורי מצפון ואיך בכלל אפשר להתגרות כשהאיש שאיתך לא רוצה ולא חושק בך בבירור.
זה סיפור אחד מני רבים, ובזמן שמהדורות החדשות רעשו וגעשו על הסיפורים שצצו על יהודה משי זהב, דווקא הסיפור הזה קפץ לראשי. אולי כי הרעשים שהיא תיארה הזכירו לי במידה מסוימת את הרעשים שתיארו חלק מקורבנותיו. וחבל תלייה, עם כל הכבוד לו ולניסיון ההתאבדות, לא ישכיח את הרעשים האלו מאוזניהם.
חלק האשימו את המשטרה, אמרו שהייתה שם הסכמה שבשתיקה, הוא סייע להם והם שמרו על שקט. חלק כפרו בחשדות נגדו ואמרו שזה סתם ניסיון להפיל אותו שעה שנבחר לקבל את פרס ישראל. חלק דיברו על החברה החרדית, על כך שיש בה לא מעט תקיפות מיניות וזאת כתוצאה מחינוך נוקשה, מהפחדה ומחוסר מודעות והסברה. וחלק, ואני ביניהם, לא נקטו שום עמדה, רק הביטו על האיש בסלידה ונחרדו כששמעו על מעשיו.
כולם מדברים עכשיו על משפט השדה שערכו לו ועל כמה זה לא יפה לעשות את זה ולו רק בגלל הכבוד למשפחתו. אבל מה זה קשור אליהם? נכון, הוא המיט עליהם קלון ובושה, אבל לא הם פשעו. לא הם הפשיטו, לא הם נגעו, לא הם ניצלו, הם רק נולדו לאיש שהיה להם אבא ומחנך נהדר.
המודעות היום בכל הנוגע לתקיפות מיניות ואינוס עלתה פלאים. פתאום המון אנשים שהערצנו, שאליהם סגדנו, שהיו נר לרגלינו - מתגלים במערומיהם הדוחים. ואם זה לא גונז לנו כל תקווה במין האנושי, מה כן?
טעות, טועים, טעינו, כבר כתבתי.
אני, שמתפארת בכל הרצאותיי בכך שאני קוראת אנשים עוד לפני שהם מתחילים לדבר. אני, שבשבע שנות כתיבה כאן בעיתון כתבתי רק על אנשים טובים וגם על אלו שהיו קצת פחות טובים, אבל מעולם לא פגעו באף אדם, מצאתי נקודות אור. אני, שכתבתי על הזקן שעוד עושה חסדים ועל הרווקה שמשדכת בני זוג לחברות ועל ההוא שעשה תיקון עם עצמו כדי לשוב אל זו שאהב ועל מדינת ישראל ועל הטוב שיש בשמאל, בימין ובמרכז. אני לא בדקתי מספיק טוב, אולי הדברים היו מוחבאים ונצורים כל כך חזק, או שפשוט לא רציתי להסתכל. גם עליי הדרו של האיש הצליח לעבוד.
שחור ולבן לבש בחייו, אבל מעלליו, אם בוצעו כפי שמתארות העדויות, מראים כולם שחור. שחור שאותו מפזרים בעולם כל האנשים שלוקחים מבלי שמישהו רצה לתת.