האירועים של הימים האחרונים בירושלים אינם התרחשות מקרית שדינה להיעלם במהירות. אנחנו ניצבים על סִפה של התעוררות אלימה, שעלולה להתפתח לממדים של טרור ברחובות. זו עלולה להיות התנגשות שתביא למספר לא מבוטל של קורבנות - בצד הפלסטיני ובצד הישראלי.
הייתי בלב הסערה שהרעידה את ביטחון חיינו לפני כ־20 שנה כראש עיריית ירושלים. העיר הייתה היעד העיקרי של פעילות הטרור. רוב הפיגועים אירעו בה, ברחוב יפו, בכביש פת לא רחוק מאצטדיון טדי, במסעדת "סבארו", בקפה "מומנט" ובמקומות רבים נוספים. אני זוכר את המראות הקשים, אותם אשא איתי כל חיי. הם שבים וחוזרים אליי בלילות טרופי שינה ובהרבה מעמדים אחרים. אין אדם נורמלי הרוצה לשוב לאותם ימים.
אז שלט ברשות הפלסטינית יאסר ערפאת. ערפאת לא רצה שלום, לא התכוון לעשות שלום ולא חדל לחלום על המשך הטרור כדרך היחידה שבה יוכל להגשים את יעדיו. הטרור הפלסטיני של ראשית שנות ה־2000, בהנהגתו ובהשראתו, לא נגרם בגלל היעדר רצון ישראלי להידבר איתו. הוא היה ביטוי לחוסר יכולתו של ערפאת להתנתק מעברו הטרוריסטי ולהפוך למדינאי כמו מנחם בגין או נלסון מנדלה.
כיום, בראש הרשות עומד מנהיג הרוצה שלום ומתנגד לטרור. ד"ר מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, מוכר לי היטב. לצערי, ברגע האמת, כאשר הגשתי לו הצעה להסדר שלום הנותנת מענה לחלק מרכזי מהציפיות והדרישות הפלסטיניות, לא היה בו האומץ להיענות לה ולחתום.
יש לנו אין ספור סיבות לחשוד בפלסטינים, לפקפק ביכולתם ובנכונותם להתקדם לקראת שלום אמת המבוסס, בלשון שהפכה להיות כבר משומשת ופשטנית, על "ויתורים כואבים לשני הצדדים".
ובכל זאת, הרשות משתפת פעולה עם ישראל כדי למנוע טרור, ומנגנוני הביטחון שלה מסגירים חשודים בטרור לידי סוכני שירות הביטחון שלנו. עובדה היא כי מרבית אירועי הטרור מתרחשים בירושלים, שבה אין כל נוכחות של גופי ביטחון פלסטיניים. האחריות בעיר כולה שלנו.
אי־ההצלחה שלנו למנוע טרור, לעומת היעדר פעילות טרור באופן כמעט מוחלט באזורים שבהם האחריות הביטחונית היא של הרשות, חייבים לעורר תשומת לב ורגישות מיוחדת אצל כל מטיפי המוסר אשר מתלהמים נגד אבו מאזן והפלסטינים ולהוטים להטיח בהם כל אשמה אפשרית.
# # #
בימים האחרונים נוצרו נסיבות חדשות, העלולות לגרור אותנו לגל מחודש של טרור. הפעם, חוששני, המקור העיקרי לאלימות והלהט להתנגשות איננו בראש ובראשונה דווקא בצד הפלסטיני, אף שחמאס קופץ על ההזדמנות ועלול ללבות אותה בגלל ויכוחים פנים־פלסטיניים של ערב בחירות.
הגיעה העת להניח את הדברים בהקשר הנכון שלהם. זה תקופה ארוכה מאוד מתנהלת פעולה מאורגנת ושיטתית של גורמים יהודיים באזורים שונים בגדה המערבית, שנועדה לפגוע בפלסטינים ולגרום להם נזקים כלכליים חמורים, כמו גם לפגוע פיזית בלא מעטים מהם.
התמונות של נוער הגבעות המסתער על חקלאים פלסטינים, מכה בהם, הורס את עצי הזית שלהם, מיידה אבנים, חובט במקלות בראשיהם של אזרחים שאין כל קשר בינם ובין טרור – מעידות על תופעה חמורה, פרובוקטיבית, המיועדת לדחוף באופן שיטתי את הפלסטינים לפינה שבסוף לא תותיר להם כל אופציה, זולת תגובה אלימה.
עד לאחרונה האלימות הזו הייתה חלק מהשגרה של חלק מהמתנחלים, שהפכו את ההתנכלות לפלסטינים ליעד שבא לשרת את המטרה המרכזית שלהם: גירושם, נישולם וסילוקם ממקומות חייהם. לאחרונה נוסף ממד חדש ומסוכן: חוגי הימין הקיצוני מתחילים להריח את ריח התבוסה הפוליטית שעלולה לאיים על כל מפעל חייהם.
תוצאות הבחירות האחרונות וחוסר יכולתו של בנימין נתניהו (לפחות כרגע) להרכיב ממשלה שבה חברים המסיתים הפשיסטים איתמר בן גביר וחבריו, עלול להביא לתחילתו של שינוי במאזן הכוחות הפוליטיים בישראל.
המתנחלים האלימים לא באמת מאמינים בנתניהו ואינם סומכים עליו שיגשים את מאווייהם. אבל הם מכירים אותו. הם יודעים שהוא סחיט, פחדן, חסר כושר עמידה, ושאין לו כל מחויבות אמיתית לארץ ישראל. הם זוכרים כיצד הגשים את הסעיף בהסכמי אוסלו שחייב את ישראל לסגת מחברון. יצחק רבין נמנע מלעשות זאת. גם שמעון פרס. דווקא ביבי נסוג מהעיר. הם חוששים שכך יעשה ממקומות נוספים.
אבל הם גם יודעים שהוא לא יודע להתמודד עם לחצים. הם מכירים את נתניהו, שמגיב בפאניקה במצבים של חוסר ודאות וסיכון. לכן הם תומכים בו ומעדיפים אותו על פני כל מועמד אחר. למעלה מעשר שנים הם לוחצים עליו במקומות הרגישים ביותר, והוא מגיב כצפוי – בכניעה מוחלטת.
מאז שב לתפקיד ראש הממשלה בשנת 2009, נתניהו עושה הכל כדי לטרפד כל אפשרות להתקדם לקראת הידברות של אמת עם הפלסטינים, בעוד דווקא הם שיתפו פעולה כדי למנוע טרור ושפך דם.
הכל יודעים כי הדבר היחיד שבאמת מעסיק את ביבי הוא המשך מגוריו בבלפור. אין דבר אחר שמצליח לרגש אותו חוץ מהאיום הריאלי כל כך בימים אלה, של פינוי בלפור, ועמידה בפני שופטי ישראל בירושלים. גורלו האישי לא באמת נוגע ללבם של אנשי הימין הקיצוני. גורל מפעל ההתיישבות, הסיכוי להמשיך בגזל אדמות פלסטיניות פרטיות והרחבת הבנייה הבלתי חוקית בשטחים שהיו בבעלות של פלסטינים - אלה הדברים שמניעים את אנשי הימין הללו.
לכן הם החליטו לנקוט את צעדי ההתגרות בירושלים, שמיועדים להביא להתנגשות אלימה. ארגון להבה הוא הסיירת של בן גביר ושותפיו. זה ארגון שפועל במפורש להצית את האש, ולגרום לתגובות אלימות שיסתיימו בגל נוסף של טרור.
גל טרור הוא מה שנתניהו זקוק לו כדי ליצור מראית עין של מצב חירום קיצוני, שמחייב להקים ממשלה לאומית בראשותו עם כל גורמי הימין, ונפתלי בנט כחלק מהם. נתניהו איננו מצית את הגפרור, את זה יעשו אנשי להבה. הוא נותן להם אותו. הוא רוצה משבר. עדיף בירושלים – כי זה המקום שסביבו אפשר יהיה לרכז יותר סולידריות והסכמה בקרב גורמי הימין ו"המחנה הלאומי".
בהיעדר משטרה נחושה שמוכנה לבלום את אנשי להבה בכל הכוח וללא היסוס – הם יצליחו להבעיר אש. נתניהו כמובן יופתע – אך ימהר לפעול לאיחוד המחנה הלאומי, ונפתלי בנט עלול להצטרף.
ואם האש לא תפרוץ בירושלים, נתניהו ידליק אותה בגבול הצפון או בהתנגשות עם חמאס בדרום. ברגע האחרון, כאשר עולמו הולך להתמוטט – הוא ינסה למוטט עלינו את עולמנו.