משהו: חג השבועות מזכיר לנו כל שנה שוב ושוב איך גיירנו באהבה את אוהבינו בתקופת רות המואבייה. ואנחנו, ברוע, מתעקשים לשכוח.

הנשיא בדירה שכורה
הוא היה נשיא עממי. כשהגיע זמנו לפרוש, הוא מכר מהר את דירתו העממית, כי הוא ראה בתקנון שלנשיא עממי שאין לו בית בירושלים, מותר לשכור על חשבון המדינה דירה למגוריו בירושלים.

הוא מתכנן לכבד את מעמדו הסמלי, ולהמשיך לגור בעיר הבירה גם לאחר פרישתו, אבל עכשיו הוא והמדינה ניצבים בפני בעיה ללא פתרון. ניתן לנסח את המצב שנוצר במילים פשוטות המציגות את הסוגיה במלוא חריפותה: הנשיא העממי רוצה לגור בירושלים ואין לו היכן.

האם על נשיא, עממי ככל שיהיה, לישון על ספסל בגן ציבורי בירושלים? לא. זה פוגע בכבוד המדינה.

וואו, הפתעה לטובה: יש פתרון, והוא נמצא ממש בתקנון, אם רק קוראים היטב. ניצלנו. מותר לנשיא לשעבר לשכור דירה. הוא גם כבר ראה משהו עממי ייצוגי, עולה רק 18 אלף שקל לחודש. מציאה לנשיאים עממיים. לקחנו.

הנשיא העממי יגור לו כמו זוגות צעירים עממיים בדירה שכורה. זה מראה איך אפשר, עם קצת רצון טוב, להסתדר גם אם אין לך דירה משלך.

"שמעו", אולי יגיד יום אחד הנשיא העממי, "חשוב שהכל יהיה עממי. האם הנהג שלי, במכונית הנשיאות־לשעבר שלי, הוא עממי? ראיתי בעיניי החדות לעממיות, שהוא נועל נעלי אסיקס יקרות לא עממיות. לא מקובל עליי. פטרו אותו".

הישראלים נלחמים. שוב, ושוב
הימים המביישים האלה מחזירים אותי לאחת מיצירות השטוּת החכמות ביותר בתולדות הקולנוע ובהיסטוריה של הסאטירה, וגם אל דברי הימים של עם ישראל. מדובר בסרט שמתאר במדויק את מה שקורה היום בישראל, אף על פי שהסרט נוצר לפני 42 שנים.

הסרט מתחיל בכתובת על רקע תמונות של ארצנו, והכתובת אומרת "יהודה, 33 לספירה, יום שבת אחרי הצהריים". זאת אומרת, מדובר באירועים שקרו כאן לפני כ־2,000 שנה. שמו של הסרט "בראיין כוכב עליון" ("חיי בראיין" במקור האנגלי). עשתה אותו חבורת מונטי פייתון, שכנראה מכירה אותנו יותר טוב מאשר אנחנו מכירים את עצמנו.

אני שומר במוחי סצינה די מפורסמת מתוך הסרט. זו תמונה שמתחילה כאשר רואים ארבעה אנשים יושבים על ספסלי אבן באמפיתיאטרון רומאי בירושלים, צופים בקרב גלדיאטורים, ותוך כדי כך מופיע רוכל ומציע בקול חטיפים כגון לשונות דרורים, צ'יפס פטמות זאבה, עטלפים מטוגנים מטוסקנה וטחולי גיריות.

אחרי שיחה שבה הם מביעים התנגדות ל"מטעמים רומיים אימפריאליסטיים של עשירים" ולוקחים בכל זאת, שואל הרוכל:
"האם אתם חזית יהודה העממית?".

"ממש לא!", עונה לו אחד מהם בבוז גדול והוא מוסיף בהבעה של שאט נפש: "חזית יהודה העממית. מטומטמים". בגאווה הוא מצהיר: "אנחנו חזית העם של יהודה". והוא יורק ופולט: "חזית יהודה העממית. מטומטמים, טפו".

הרוכל שואל בהתרגשות: "האם אני יכול להצטרף אל הקבוצה שלכם?".
"לא, עוף מפה".
"אני לא רוצה למכור את הדברים האלה", אומר הרוכל, "אני שונא את הרומאים כמו כולם".
"ששש...", מהסים אותו בבהלה ומביטים לצדדים. ואז שואלים: "האם אתה בטוח?".
"מאוד בטוח, אני שונא את הרומאים מזמן".
"שמע, אם אתה רוצה להצטרף לחעש"י, אתה צריך באמת לשנוא את הרומאים".
"אני שונא אותם".
"באמת, עד כמה?".
"המון".

"בסדר, אתה בפנים. שמע, בני האדם היחידים שאנחנו שונאים יותר מהרומאים אלה חזית יהודה העממית". בשנאה ובתיעוב הם מוסיפים: "חזית יהודה העממית הדפוקים! פלגנים!".

האישה שיושבת איתם מוסיפה: "ואת חזית העם העממית של יהודה".
המנהיג מאשר: "כן, גם אותם".
וכולם מוסיפים: "פלגנים!".
אחר מהחבורה אומר: "ואת חזית העם של יהודה. פלגנים!".

המנהיג: "את מי?"
"את חזית העם של יהודה".
"אנחנו חזית העם של יהודה".
האיש חושב רגע: "אה, חשבתי שאנחנו החזית העממית של יהודה".

נוצר שקט לכמה שניות, ואז מישהו שואל:
"מה בעצם קרה לחזית העממית של יהודה?"
"הוא שם", אומר מישהו, והמצלמה פונה לעבר ספסל אבן אחר באמפיתיאטרון, שעליו יושב אדם בלבוש תקופת הבית השני.
כל החבורה צועקת לעברו: "פלגן!".

כאן הקטע הזה בסרט מסתיים, אבל הנושא מופיע שוב בהמשך הסרט, בתיאור סאטירי מבהיל אפילו יותר. מאפיין את עם ישראל אז. גם עכשיו.
רואים את לוחמי חזית העם של יהודה עוברים במחילות ובמעברים בדרך לחדור לארמון של הרומאים. אז, ממש כאשר הם כבר הגיעו, הם פוגשים חבורה אחרת.

"הקרב לשחרור הגליל", מזדהה איש הקבוצה השנייה, ומצדיע.
התשובה מגיעה: "חזית העם של יהודה. רשמי. מה אתם עושים כאן?".
"באנו לחטוף את אשתו של פילאטוס, לקחת אותה איתנו ולדרוש דרישות".

"גם אנחנו".
"מה?".
"זו התוכנית שלנו".
לרגע רואים חייל רומאי חולף קרוב, הם משתתקים לשנייה ומסתתרים. החייל עובר.

"אבל אנחנו היינו ראשונים".
"אנחנו חשבנו על זה קודם!".
"מתי?".
"לפני שנתיים".

עוד דיבורים, דחיפות, ומתחיל קרב ביניהם. תוך כדי הקרב צועק אחד מהם: "מה אתם עושים? עלינו להיות מאוחדים וללחום יחד כנגד האויב!". כולם מפסיקים ושואלים: "החזית העממית לשחרור יהודה?".
"לא, הרומאים".

אה, הם אומרים, מתבלבלים לרגע קט, ואז מתנפלים שוב זה על זה בחמת זעם רצחנית.
תוך כדי כך מגיעים לשם שני חיילים רומאים חמושים מכף רגל ועד ראש, והם עומדים ומביטים בהם בתהייה וברחמים, עד שכל היהודים הורגים אחד את השני ונותרים כערימה גדולה של פגרים.

פינת השלולית
סיפור אמיתי שמראה שגם צפרדע שלא הופך לנסיך בנשיקה, כי הנשיקה היא בכאילו, הוא בעצם נסיך אמיתי.

הצפרדע הזה הלך לפגוש נסיכה, שהייתה רק ידידה שלו. במקום המפגש בשלולית הוא ראה אותה עומדת ומדברת עם בחור שהוא לא הכיר. הוא ראה אותו מתקרב אליה, ונוגע בה.

הצפרדע חש מיד שהיא משדרת שפת גוף של אי־נוחות. היא גם ניסתה להתרחק ממנו בכל פעם, אבל הוא המשיך להתקרב.

קפץ הצפרדע שלנו עד אליה במהירות, חיבק אותה וקִרקר: "מה קורה, מאמי שלי?".

היא בתגובה נשקה לו וואחד נשיקה.

הבחור התנדף ונעלם מהשלולית. שניהם לא הפסיקו לצחוק אחרי שזה קרה. 