מי ימלל גבורות

בחג ההודיה 2019, שלושה חודשים לפני שנודע על חולה קוביד־19 הראשון באמריקה, הלכתי להופעה של בוב דילן בניו יורק. לא ידענו, אבל גשם כבד עמד לרדת ואלוהים לא היה לצדנו. בשקלול תוחלת החיים שלנו, ההסתברות שניפגש שוב לעתים כפי שעשינו מאז 1978 והחשש שקולו ניחר לקראת סופו, כתבתי כאן על ההופעה כעל הפגישה האחרונה שלנו. חשבתי שאחרי 40 שנות כתיבה סובייקטיבית על מי שעזר להגדיר את עולמי, לא ייצא לי לכתוב עליו שוב. את הנקרולוג שלו חלילה, בחשש שאין לו שחר שיונח לפתחי, התכוונתי להשאיר לאחרים; עם משהו חדש וטרי לומר.

דילן היה בן 78.5 באותו ערב ב"ביקון" על ברודוויי והוא היה זקן. הוא גרר את רגליו במין סניקרס אורתופדיות שציפית שתכף יתחילו להבהב כאות אזהרה להולכי רגל, כמנהג זקנים. את שערו המתולתל פיזר באורח יצירתי, ואילו רצה, ודאי היה יכול למתוח את הפימה תחת סנטרו. הוא לא ניגן בגיטרה בגלל פציעה ישנה בידו, אלא נשף במפוחית וישב ליד הפסנתר. זה היה מראה שובר לב שלא היה שונה מהדמות הניבטת אליי מהמראה כל בוקר. Out of time.

באורח פלא, כמו ספינת דייגים קטנה בסערה מושלמת, הנישאת על פסגות הגלים התלולים ביותר פעם אחר פעם עד שמים שחורים מושכים אותה למצולות, מצא דילן קול חדש ומרענן אחרי כ־20 שנה בגרסה של מערבל חצץ. אחרי השיר הראשון והחשש המצמית, התמתחתי במושבי והבטתי גאה סביבי. לא הייתי לבד: האולם כולו רחש מול פלא הבריאה הזה. הנוכחים מרפקו זה את זה בחדווה של אחים לנשק.

ממה שאני מתרשם, חגיגות ה־80 לדילן באמריקה יחלו באיחור. היא נפתחת, אבל תנופת החיסונים מגרדת עדיין את ה־50%, ומאות אנשים מתים עדיין כל יום. קשה לגייס תעצומות נפש לציין גבורות לטרובדור קשיש, גם כשהוא חתן פרס נובל ואחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הפופולרית מתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה. אבל יהיו מופעים, חגיגות, ומינסוטה אולי תחדל לרגע לעשות לינץ' בשחורים ותעשה כבוד לבכיר בניה. לא אפול מרגליי אם הנשיא ביידן, עם עין אחת על התקדים של ברק אובמה, יאמר משהו. וכמובן טלוויזיה.

כאשר התחלנו לגלגל את חובת ההתייחסות לפני חודשים, הבנתי שכנראה כתבתי כבר את המילה האחרונה שלי על דילן. אם תרצו, לא נותר לי מה לכתוב עליו. קראתי עשרות ספרים עליו, ראיתי את כל הסרטים - כולל אלה שבהם השתתף כשחקן שלא בטובתו, כי שחקן הוא לא - וכל כתבה וראיון ראויים, ויש לי בראש חמין־דילן שאיני מסוגל ורוצה יותר לשוב ולפרק למרכיביו. תרמתי במשרד. כאשר הגיע להופעות הראשונות בישראל, הזמנתי מאורי ליפשיץ שלושה פורטרטים שלו, והכתבה השתרעה על שבעה עמודים. קראו לי גרפומן. נעמי ציירה את דילן חמש פעמים לטקסטים שלי ב"מעריב". כאשר התמנה דנקנר לעורך “מעריב", אחד הדברים הראשונים שאמר לי לפני המפץ הגדול, היה שבעיתון שלו אי אפשר יהיה לכתוב על דילן. הוא טעה.

בחרנו להציג משיריו. כאן ובמקביל ב"מעריב המוסף" עם המוזיקה עצמה בביצועים שונים. דילן הוא תמיד הכרוז המוצלח ביותר של שיריו, אבל הוא זכה לקאברים כה רבים, שקשה להתעלם מהם. בעיקר נקעה נפשי מהניסיון לפרש למה התכוון בשיריו, למה ועל מי כתב. גם משום שבניגוד למומחים, אין לי מושג. וגם משום שכוחו היה באניגמטיות של יצירתו. בבחירתו שלא לומר תמיד דברים מפורשים.

אני מעדיף לסיים עם ציטוט מפול נלסון, עיתונאי גדול שמת לפני שנים רבות בחוסר כל בדירת החדר שלו בניו יורק מכוסה בעיתונים. נלסון כתב ש"דילן מעורר תחושה כה אינטנסיבית של שותפות אישית מצד מעריציו ומבקריו כאחד, שנשללה ממנו הזכות לדבר ולפעול חופשי. רעב לסימן ואות, נהג העולם לעקוב אחריו בציפייה שישליך זנב סיגריה. כאשר השליך, חיטטו עוקביו ברמץ בחיפוש אחר משמעות. מה שמפחיד הוא שהם תמיד מצאו משהו שהאיר את דרכם.

"עם דברים רבים אחרים להיות אוהד של בוב דילן הפך אותי לכותב. מעולם לא הייתי מעוניין להבין למה התכוון בשיריו. מה שהעסיק אותי היה תגובתי להם ותגובותיהם של אחרים. רציתי להתקרב למוזיקה יותר משניתן היה רק כדי האזנה; ביקשתי להיכנס לתוכה, מאחוריה, לכתוב עליה, דרכה, מתוכה וכך עשיתי".         

All Along The Watchtower: מתאונת האופנוע שלו חזר דילן עם קול חדש, תפיסת עולם אניגמטית ודימויים דתיים. במקור האקוסטי מתנהל דיאלוג בין גיטרה, מפוחית ומילים שנכתבו ספרים שלמים כדי להסביר אותן. ג'ימי הנדריקס לקח את השיר באיומי גיטרה והוציא תחת ידיו את אחד הקאברים המושלמים והמפורסמים בתולדות הרוק.

A Hard Rain’s Gonna Fall: שיר שהפך בחור בן 22 מזמר צעיר לנביא זעם שמילות התוכחה שלו נצרבו בתודעה הקולקטיבית. קלע היטב בוב וויר מהגרייטפול־דד כשאמר: “זה מעבר לגאונות. אני חושב שהשמיים נפתחו ומשהו אלוהי זרם דרכו".

Ballad of a Thin Man: כנראה אחד השירים הבלתי ניתנים לפיצוח, החידתי והכורע תחת ריבוי דימויים שאינם מתחברים בהכרח; אבל ללא ספק אחד השנונים, האכזריים ומחסל החשבונות שלו. הניסיונות לנחש מיהו מיסטר ג'ונס נדחו בבוז.

Blowin’ in the Wind: עשרת הדיברות פחות אחד הן תשע השאלות הרטוריות ששאל דילן בתחילת הקריירה שלו ולא השיב עליהן. השיר הרים אותו לדרגת האורקל מדולות' ומיצב אותו ככוח טבע פולקלוריסטי. לפני הגרסה שלו היה השיר להיט גדול של פיטר, פול ומרי. השיר מוקדש כאן לפול סטוקי, גיבור מקומי במיין ושכן בבלו היל.

Changing of the Guards: על האלבום המפתיע “Street Legal" נאמר שגרם לפטי סמית לפרוץ בבכי. השיר הוא מהבולטים משנות ה־70 שהסתיימו באימוץ ישו המושיע לחיקו. באחד מרגעי הכעס הנקמניים שלו ממליץ המשורר לגלח את ראש האישה הסוררת. הוא עושה זאת עם מקהלת נשים וכלי נשיפה ברקע כמו במיטב של סם ודייב.

'Cross the Green Mountain: משיכתו לאירועים היסטוריים הביאה את דילן ל"Gods & Generals", סרט טלוויזיה על מלחמת האזרחים. אורך השיר המקורי הוא 8:15 דקות, אבל בסרט ובקליפ הנלווה הוא קוצר ל־3:15 דקות. דילן מופיע בקליפ כעד ראייה החולף דרך קרב גטיסברג.

Desolation Row: קשה להתעלות על שורות כמו “איינשטיין מחופש לרובין הוד", אבל “Desolation Row" הוא מעשייה שדילן ערם בה מיתוסים אותנטיים בחושים בסיפורי הזיה קצרצרים שאותם הוא קושר לזר בלונים הממריא מחוץ להישג יד. ההפקה המינימליסטית נשענת על אקורדים כבדים של פסנתר וגיטרה ספרדית שדילן מדקלם מעליהם בקריינות כמעט פלגמטית.

Don’t Think twice, It’s all Right: בנימה אישית: זה השיר הראשון של דילן שנגע בי. מה קל יותר מאשר להזדהות עם בלדה אקוסטית עם אקורדים מעטים על אהבה ראשונה נכזבת והתחושה שהנערה שעזבה בזבזה את זמנך. זה היה השיר הראשון שלמדנו לנגן ולשיר בלי לתהות באמת כמה ממנו אנחנו מבינים.

Everything is Broken: “הכל שבור" קבע דילן בשיר מ־1989, עשור חלש ומאכזב מבחינתו. שריל קרואו וג'ייסון איסבל, שניים מאוהדיו הבולטים, הקליטו גרסת קוביד־19 בתקופה שהלמה את השיר.

Forever Young: מ"Planet Waves", המתנה שאינה נגמרת, “Forever Young" הוא דילן שמצייר תרשים ומפת דרכים לדור שיוצא לעולם אחרי הוורטיגו שהיו שנות ה־60. זאת תפילה להנחת יסודות מוצקים בעולם של כוחות סותרים. תלי פרשנויות וקריאה בקפה - האם השיר נכתב לכבוד ניל יאנג או בנו ג׳סי - הם על אחריות הפרשן בלבד.

Gates of Eden: כשהוא לא מספר בחג ההודיה מס' 55 על המסעדה של אליס או חוזר מלוס אנג'לס, ארלו גאתרי הוא זמר ראוי ובנו של וודי גאתרי, גיבור נעוריו של דילן. הגרסה שלו מופיעה ב"Last of the Brooklyn Cowboys" הנהדר.

Girl From North Country: קית ריצ'רדס הוא המעריץ הגדול של דילן בסטונס, והוא אומר שהשיר עמד על רגליים יציבות גם לפני הדואט האלמותי עם ג'וני קש. דילן היה שבוי בצליל של נשוויל וההקלטות עם קש והאלבום “Nashville Skyline" הסגירו את היכולת הזליגית שלו להחליף פרסונות ולתרום למגוון ז'אנרים מוזיקליים ועדיין לצאת מקורי.

Going Going Gone: האלבום "Planet Waves" הוא אחד האלבומים הגדולים של שנות ה־70, הוא אלבום האולפן היחיד שהקליט דילן עם הבנד שהייתה להקת הליווי שלו. "The Basement Tapes" הוקלט כסקיצות ספונטניות באולפן ביתי ו"Before the Flood" מתעד הופעה חיה. “Planet Waves" מלא להתפקע בשירים מיתולוגיים; הגיטרה של רובי רוברטסון מעולם לא הייתה מדויקת ודעתנית יותר וגארת הדסון ממלא את הרווחים בגניחות אורגן. “Going Going Gone" נשמע כמו שיר אובדני המפלס את דרכו לדלת ברוח טובה.

Hazel: שוב “Planet Waves" שבו מתחבאים כמה שירים גדולים. “Hazel" הוא אחת ההוכחות הרבות לאינטימיות האוטוביוגרפית של שירי האהבה של דילן. יהלום קטן עם רוברטסון מלמד את הגיטרה שלו להתייפח.

It Ain’t Me Babe: השיר נכתב בלונדון בשיא הביטלמניה ונשמע כאילו האורח מאמריקה נדבק בעליצות של ארבעת המופלאים המאושרים.

I’ll Remember You: 
I’ll remember you
When I forgotten all the rest
You to me were true
You to me were the best
When there is no more
You cut to the core
Quicker than anyone I knew
When I’m all alone
In the great unknown
I’ll remember you

If Not For You: גם אצל מעריצים חרופים כמו יאן וונר ו"רולינג סטון" שלו, מתויק האלבום “new Morning" כאכזבה שקשה להסתתר ממנה. לרגע היה נדמה שדילן הלך לאיבוד במעבר מהסיקסטיז לסבנטיז. בעצם קיומו של “If Not for You" מודה דילן שיש אנשים נוספים בעולם חוץ ממנו שתרמו לאושרו. הביצוע של ג'ורג' הריסון הציל את השיר משכחה מוחלטת.

I Shall Be Released: אחד ההמנונים הגדולים והאהובים הוקלט לראשונה עם הבנד ב"Basement Tapes" עם ריצ'רד מנואל שר. כמו “Knockin’ on Heaven’s Door" הנהנה ממעמד דומה, “I Shall Be Released" הוא שיר המסיים לעתים מופע רב־משתתפים בהשראה דילנית כמו “הוולס האחרון", שבו שבים ועולים לבמה כל הזמרים, חולקים מיקרופונים ותוהים כיצד מסיימים בכבוד את הערב.

Just Like A Woman: סקסיסטי, מיזוגיני, נצלני ולבטח נכתב על אידי סדג'וויק מחבורת אנדי וורהול שלדילן היה רומן איתה, הם חלק מהניתוחים של מה שהוא ללא ספק אחד משירי האהבה־אכזבה הדוקרים של כל הזמנים. אם לא אהבה טהורה, תשוקה צבועה בניסיון. זה לא היה קל, אבל בין הביצועים של ג'ף באקלי, גרג אולמן, רוד סטיוארט, ואן מוריסון ורבים אחרים, נדמה לי שדווקא ג'ו קוקר נתן את הנשמה.

Jokerman: מהרגע הראשון קשה היה להפריד בין השיר לקליפ שנערך עבורו. מרק קנופלר ומיק טיילור בגיטרות ורצף קינטי של דימויים פסבדו־דתיים של שטן, ישו, אומנות איטלקית ודילן עצמו כמו האריה של MGM. יש יותר פרשנויות על מה השיר מאשר מספר המילים בו.

Like A Rolling Stone: בכל רשימה החוגגת את פועלו של דילן יופיע “Like a Rolling Stone" במקום הראשון. הוא נחשב למסמן את בגידתו של דילן בעולמם האקוסטי של אוהדיו מעידן הפולק וחיבור הגיטרה שלו לחשמל. הוא חוגג את הווירטואוזיות המוזיקלית של מייקל בלומפילד, אל קופר ואחרים מצליל הפתיחה המפתיע. הסטונס המתינו כ־30 שנה לפני שתבעו - מבלי לנכס - את חלקם בשיר.

Love Minus Zero / No Limit: מרום מעמדו כמשורר, טרובדור וזמר נחשב בזכות עצמו, תרם ג'קסון בראון שיר ל"Chimes of Freedom", אלבום ההוקרה המרובע לדילן.

Mama, You’ve Been on My Mind: רוד סטיוארט הוא אחד המבצעים הגדולים של שירי דילן. הוא לא קפץ מעל הפופיק עם גרסה שקטה המופיעה ב"Never a Dull Moment" המצוין שלו.

The Man in Me: שיר נטוש מהאלבום “New Morning" (1970) הזניח קיבל חיים חדשים ב"ביג לבובסקי" של האחים כהן, שבו הוא מתנגן ברקע כותרות הפתיחה ובסצינת החלום של The Dude. דילן, שאינו מרבה ב"לה לה לה" עולץ, חרג כאן ממנהגו כמו בקאבר של “המתאגרף" (סיימון וגרפונקל).  

Most of the Time: הבחירה בדניאל לנואה כמפיק לא עשתה צדק עם דילן. לפעמים זה עבד, לרוב פחות. האלבום “Oh Mercy" אמור היה להיות אקוסטי ומופנם, אבל לנואה כפה על דילן צליל סוואמפי נוסח ניו אורלינס. סוג של גרירת רגליים במי אפסיים ומברשות על עור תופים. קולו של דילן נמצא כאן ברגע של אמת בדרך למשאית זיפזיף רועמת.

My Back Pages: במיטבו המילולי שזר דילן בתים בשורה שהקשר ביניהם מקרי בהחלט ונשען בכבדות על יכולתו הפנומנלית לחרוז מילים ולהעניק לחלק משיריו משקל סגולי כבד. גרסת המקור נעלמה תחת משקל גיבורי הגיטרה שנאספו ב־1992 במדיסון סקוור גארדן לחגוג לדילן 30 שנות יצירה. הערוץ הראשון העביר באורח מפתיע בשידור ישיר, אבל את הבלגן המוזיקלי שניפקו דילן, ניל יאנג, אריק קלפטון, טום פטי, רוג'ר מקגווין וג'ורג' הריסון, היה צריך להקליט שוב.

Not Dark Yet: אחרי שאושפז בסכנת חיים עם דלקת קרום הלב היה דילן במצב רוח סופני של פרידה. הוא היה בן 55 והרגיש ישיש וחולני. לכן הוא נשמע לאה, מובס וכה מדויק.

Knockin’ On Heaven’s Door: דילן נענה להזמנת ידידו קריס קריסטופרסון לכתוב את פס הקול לסרט “פט גארט ובילי הנער" ונשאר לשחק את החנווני־סכינאי אליאס. השיר הפך להמנון אייקוני בגלל הסצינה הקורעת שברקע שלה הוא מתנגן; השריף הגוסס סלים פיקנס זוחל אל מותו לגדות הנהר; ובעיקר בגלל החזרה המונוטונית הליטורגית על הדרך לשערי גן עדן, הנקישה עליהם והמפוחית. הקאברים של אריק קלפטון שבחר בראגיי ואקסל רוז שבחר לצרוח, לא נוגעים במקור.

One of Us Must Know: צריך איפוק מרבי לא לכלול כאן את "Blonde on Blonde" הכפול כולו. זה אלבום מכונן בקאנון הדילני, והשיר מזכיר שאין מישהו מריר, פגיע, ציני ופוצע ממנו כשהוא נפרד מאהובה וטורח להסביר את עצמו.

One More Cup Of coffee For the Road: את יום הולדתו ה־34 חגג דילן בצרפת בחברת ידידו הצייר דיוויד אופנהיים. למי שמאמין לסיפורים שנהג לספר על עצמו, היה לו רומן קצר במחנה צוענים במשפחתו הרחבה של גבר עם 20 נשים. אחרי שבוע סוער ביקש הזמר ספל קפה אחרון לדרך. זאת אמילו הריס שרה ברקע, והכינור המשוגע הוא של סקרלט ריוורה.

Sad Eye Lady Of The Lowlands: לפני שהזכיר אותה בשמה המפורש שר דילן על אשתו שרה ב"Sad Eye Lady of the Lowlands". עבור מי שהתכחש להודות בשירים שנשמעו אישיים וחושפניים, שיר האהבה המונומנטלי הזה הוא אפוס רחב יריעה של הערכה ותשוקה. דילן שיקר כהרגלו כאשר טען ש"Sara" נכתב בלילות ב"צ'לסי הוטל". הוא כתב אותו בנשוויל בתנופה אחת: 11 דקות בשמונה שעות.

Simple Twist Of Fate: שיר כאב נוסף מ"Blood on the Tracks", אלבום הגירושים האולטימטיבי בחרוזים.

Slow Train Coming: יהודים טובים שאנחנו, ישבנו בשורה ראשונה ביציע של ה"Warfield" בסן פרנסיסקו באחת ההופעות הראשונות של דילן בעידן המעבר לישו והתמוגגנו. כאשר מנכים מהשירים את הלהט הדתי, נשארים עם מרק קנופלר, זמרי גוספל וכמה שירים אפוקליפטיים וכמה משועשעים.

Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again: סלט מוקפץ של דימויים מכל תחומי החיים כאשר כל בית נגמר בתהייה האם זה יכול להיות הסוף. שבע דקות סוריאליסטיות, מפזזות ומלודיות להפליא שגורמות לך לחשוד שמישהו שם לך אקסטזי בקפה.

Tangled Up In Blue: השיר הפותח את "Blood on the Tracks", ללא ויכוח האלבום הטוב ביותר של דילן והניתוח המריר ללא הרדמה של מוסד הגירושים, “Tangled Up in Blue" הוא שיר שאני מדקלם מתוך שינה. לא משום שאני גרוש אלא משום שזה המסע האישי המרתק ביותר שהלחין מישהו על חייו (פיקטיביים או אוטוביוגרפיים) מאז “בדרכים" של ג'ק קרואק שהשפעתו ניכרת.

Things Have Changed: מעשה בבמאי קרטיס הנסון, שביקש רשות להשתמש בשיר של דילן ב"נערי הפלא" עם מייקל דאגלס על פי ספר של מייקל שאבון. הוא קיבל רשות וגם את השיר “Things Have Changed" שדילן כתב במיוחד לסרט. זה אחד מהשירים היותר מרירים שלו שחוזר להיגד פוליטי שבו שופך דילן את חמתו על העולם אבל מודה שאותו זה “כבר לא מעניין". למרות פצצת הסירחון שהשאיר באולם והמשיך בדרכו, הוליווד קראה לו בחזרה לקבל אוסקר לשיר נושא.

Tomorrow is a Long Time: מכל גרסאות הכיסוי הרבות מספור לשיריו, יקר ללבו של דילן השיר הזה שאלביס פרסלי הקליט ב־1966. למרות מראית עין של מרחק אומנותי ואישי גדול בין השניים, דילן לא מפסיק לצטט בשירים ובראיונות את החוב ההיסטורי שהוא חב למי שבאו לפניו, ואלביס ביניהם.

You’re a Big Girl Now: על שרשרת הפנינים השחורות והטיפות מדם לבו שהוא “Blood on the Tracks", בחר דילן לטעון שאינו כותב שירי וידוי אישיים וכי השיר הזה והאישה שפרשה ממנו עד “חדרו של מישהו", היא אשתו כמו ש"לורנס אוליביה הוא המלט".

With God On Our Side: היו שאמרו שבגיל 22 נשמע דילן כמו בן 80. איך שהזמן רץ. למרות ג'ואן באאז, שאמורה לדעת, שטוענת שהוא לא שר מחאה יום אחד בחייו, קשה להחמיץ את הציניות המרירה שבה שר דילן על העוולות הגדולות של האנושות שנעשות כאשר אנו משוכנעים שאלוהים ניצב לצדנו.

You Ain’t Going nowhere: הבירדז היו להקת פולק־רוק שבלעדי דילן היה קיומם מפוקפק. הם הפכו את “מיסטר טמבורין" ללהיט מצעדים עם גיטרות רבות, תוף מרים וצליל מרשרש. את “You Ain’t Going Nowhere" הם שחררו לפני דילן. מתוך ראיית הנולד והומור משובח, הכניס דילן לשיר את המילה מקגווין, על שמו של מנהיג הלהקה רוג'ר מקגווין. גם דיוויד קרוסבי היה שם.       

Diamonds and Rust: אין שיר המיטיב לתאר את דילן במבחר גווניו יותר מ"Diamonds and Rust" של ג'ואן באאז. מבחינתה הוא הבטיח להתחתן איתה וחזר בו. הוא יצא ונכנס מחייה עד שנחסם. היא הייתה טרמפולינה אנושית שהקפיצה את הקריירה שלו. והיא לא שכחה כלום: “תיפח רוחי, הנה שבה רוח הרפאים שלך / אבל זה לא מפתיע / חוץ מזה שהירח מלא והתקשרת במקרה... התפרצת לסצינה כבר אגדה / הפנומן המלוכלך, הנווד המקורי / נדדת לזרועותיי..." 

החלק השני עם 40 שירים נוספים, בשישי הבא, סמוך ליום הולדתו ה־80 של דילן, ב־24 במאי.