"גבר יוצא אל העולם. הוא מהופנט ונרעש מהמלכודות המונחות לרגליו, העינוגים בדרכו מפתים אותו. אם הוא טיפש, הוא נחוש לא להישאר כזה. הוא מנסה לפענח את הסימנים שאלוהים והשטן פיזרו בעולם, הוא מפלס את דרכו באטיות אל עבר עמדה מוסרית. הוא בוחר דרכים שמזיקות לו, הוא נעשה יותר חזק ומודע. הוא מנסה להעביר לקהל את מה שלמד אבל מגלה שאף אחד אינו מקשיב לו. אם הם מקשיבים לו או לא, הוא מרגיש חובה לומר אמת. בסוף הוא חוזר הביתה ופוגש את אשתו, למטה במפרץ, ושניהם יוצאים יחד לשתות, לעשות אהבה ולנוח. הוא עבד קשה והא הרוויח את שכרו ביושר. זה הסיפור שמספר דילן, אבל יש מעשייה נוספת לספר. הסיפור שעליו שוקד דילן מתחילת דרכו, הסיפור שכעת מושם הדגש שלו על המוזיקה".
(גרייל מרקוס)
מי ימלל גבורות: החלק הראשון של 80 השירים הגדולים של בוב דילן
The Boxer: פול סיימון חש תמיד ממורמר ומופלה לרעה בהשוואה לדילן. מבחינתו הוא כותב שירים לא פחות דגול ועדיין לא זכה בכבוד של קולה של אומה. דילן, שתמיד ידע לזהות קטנוניות וצרות עין, הקליט את “The Boxer" ב־1970 וגם התייצב לדואט של השיר עם המחבר. סיימון עדיין רוטן.
Dignity: דילן אנפלאגד היה סוג של אוקסימורון, משום שדילן בא מפולק אקוסטי והרגיז את פיט סיגר וטהרנים אחרים כאשר התחבר לחשמל. האנפלאגד שלו אינו פופולרי כמו זה של אריק קלפטון, ניל יאנג ורוד סטיוארט ו"Dignity" מעביר את התמצית שלו. סביר אך לא מלהיב.
Dirge: על השיר הזה שדילן מסנן דרך שיניים חשוקות ב"Planet Waves" נאמר שמעולם לא שר אותו בהופעה. הוא שזור בשרשרת הפנינים השחורות באלבום המצוין ומקרין רדיואקטיביות.
Girl from North Country: בדחיפת סטיבן סטילס, מנגני הגיטרה הגדולים, עשו קרוסבי, סטילס ונאש קאברים סבירים של הביטלס. שתי הלהקות הצטיינו ביכולת הרמונית. נהייתו של סטילס אחרי השיר הגדול הזה של דילן מצאה אותו שר פעם אחת עם החשודים הרגילים ופעם נוספת באלבום דואטים עם ג׳ודי קולינס. דילן מעולם לא הצטיין בהרמוניות. לכן יש עניין אנתרופולוגי מסוים בביצוע הזה.
Highway 61 Revisited: זמן קצר לפני מותו, כשהוא כבר עיוור וכבד תנועה, הוזמן ג׳וני ווינטר ל"Crossroads", פסטיבל הגיטרות של אריק קלפטון. הוא ניגן שם גרסה בוערת של אחד השירים הבולטים ברפרטואר של דילן בגיטרת סלייד. מזכרת ראויה מגיטריסט גדול.
The House of the Risin' sun: פרצוף הבייבי־פייס העגלגל המביט מעטיפת האלבום הראשון שלו מטעה. מאחוריו מסתתר קול צרוד, בוגר ומזוהה. מתחילת דרכו נהנה דילן לשיר קלאסיקה שלא הוא כתב.
Hurricane: אחת לזמן מה נוטש דילן את ההיגדים הכוללניים והאבסטרקטיים ושר על דמות הלקוחה מהעולם שבו הוא חי; לרוב כדי להאיר נושא, עוול ומשהו ששבה את דמיונו. אחרי שהשתכנע שרובין “הוריקן" קרטר, מתאגרף שחור שהורשע ברצח על ידי חבר מושבעים לבן, חף מפשע, כתב דילן שיר הנשמע כמו גרסת סנגוריה מולחנת.
I Contain Multitudes: ב־17 באפריל 2020, כאשר העולם ירד לסוף דעתה הקטלנית של הקורונה, שחרר דילן שיר שני מאלבום חדש בשם “Rough and Rowdy Ways". השיר הראשון, “Murder Most Foul", היה זחילת גחון מונומנטלית של 17 דקות על פני נוף אמריקאי אלים ורצחני. שם השיר השני נלקח מפואמה של וולט וויטמן, ובו סוקר טרובדור קשיש את הרבדים הרבים והסותרים באישיותו.
I Shall Be Released: כאשר וורן היינז לא ניגן בגיטרה ושר באחים אולמן, הייתה Gov׳t Mule הכבדה והג׳אזית יותר ביתו השני. בהשוואה לביצועים אחרים להמנון החופש הקצר הזה של דילן, נמתחת גרסת Mule לעשר דקות שאת רובן מאכלסים היינז והגיטרה.
I Threw it All Away: עם קולו החדש אחרי תאונת האופנוע ואחרי שאימץ את צליל נשוויל ובאדיבות תוכנית הטלוויזיה של ג׳וני קש אחרי ששרו יחד, הפגין דילן את יכולתו לשיר קאנטרי לא פחות טוב מגיבורי הז׳אנר.
If You Belonged to Me: במהלך זריז יחסית הפכה הטרוולינג ווילבוריז מסופר־גרופ עולצת, כיפית, קלת דעת ויותר מסך כל חבריה, לטרגדיה. קודם מת רוי אורביסון, אחריו ג׳ורג׳ הריסון וטום פטי. נותרו ג׳ף לין ובוב דילן. הלהקה שהשתתפותו של דילן בה לא הייתה מובנת מאליה, שחררה את ישבנו הקפוץ בדרך כלל והניחה לו לשיר בקלות דעת. כמו את “If You Belonged to Me" עם המילים: “The guy you're with is a ruthless pimp everybody knows / Every cent he takes from you goes straight up his nose".
it's All Over Now Baby Blue: על רקע שורשיהם וטעמם המוזיקלי ניתן היה לצפות שדרכיהם של דילן ובוני רייט ייפגשו, אבל זה כמעט לא קרה. רייט בחרה לשיר משירי ג׳ון פריין, שסומן כיורש אפשרי לדילן. פריין מת בשנה שעברה מקוביד־19 ודילן בן 80.
"It's alright MA (I'm Only Bleeding): "Even the President of the United States sometimes must have to stand naked
Joey: האלבום שהקליט דילן עם הגרייטפול־דד הוא אחד הגרועים בקריירה שלו. אף על פי שהדד וג׳רי גרסיה לבדו הקליטו עשרות שירים שלו, משהו בגישות המוזיקליות השונות לא התחבר. תוסיפו לזה שיר הוקרה מוזר למאפיונר ג׳ואי גאלו שדילן צועק בו את שמו כמו לפחות היה אשתו שרה על רקע הגיטרה של גרסיה וביל וויר (בימי המכנסיים הקצרים והביצים בחוץ), והנה ביצוע מרתק בביזאריות שלו.
Just Like a Woman: לא קל להגניב את גרג אולמן, ודאי הזמר הלבן בעל אחד הקולות הגדולים ברוק, לרשימת שירים של דילן. דרכיהם לא נפגשו. ועדיין חבל להחמיץ את גרסתו של מי שהיו לו יותר נשים מלארי קינג והשאיר את חותמו על “Just Like a Woman".
Lay, Lady, Lay: יש שירים ואלבומים של דילן שמהרגע הראשון נשמעו כמו שתמיד חיכינו להם. “Lay, Lady, Lay" לא היה כזה עבורי. דילן נשמע כבוי ובהנגאובר משהותו בנאשוויל וקולו נותר בפאזה של קאנטרי מאנפף. זה השתפר במהלך האזנות נוספות.
Leopard Skin Pill-Box Hat: בעזרת גיבורי הגיטרה אריק קלפטון וקרלוס סנטנה שר דילן את השיר היותר קל דעת מ"Blonde on Blonde" בגרסת בלוז.
Lily, Rosemary & the Jack of Hearts: בסוף “Blood on the Tracks", אלבום הגירושים הגדול שלו, מחליף דילן הילוך לנוף המערבוני האהוב עליו ומגלגל מעשייה שהיא תסריט שבו מככבים קלפים, סכינים, אקדחים, זונות, גרדומים ואנשים שקודחים דרך קירות.
Man Gave Names to All the Animals: יחסית לבני השבט שבחרו להחמיר עם הסלב הקרוב ללבנו שהניח תפילין ליד הכותל ב־1971 כאשר יצא למעקף הנוצרי, אותי זה שעשע. כצפוי זה היה קצר, וזר הקוצים לא היה לו נוח. לא יותר מרגיז ממראה דילן שר “הבה נגילה" עם חתנו והארי דין סטנטון בטלתרום של חב"ד. השיר הזה משועשע, טוב מזג ומענג במיוחד. לקינוח, הפך אותו דילן לספר ילדים.
Mississippi: שריל קרואו הקליטה את השיר לפני דילן באחד הרגעים שבהם נדיבותו מסתבכת ברגלי תאוותו. הביצוע של קרואו, שדילן זיהה את כישרונה מזווית עינו, הכתיב את האופן שבו הוא שר את "Mississippi".
Mr. Bojangles: ג׳רי ג׳ף ווקר, מחבר השיר, מת בשנה שעברה. דילן שר את “Mr. Bojangles", שיר על הומלס שהמחבר פגש במעצר וסיפר לו כיצד לימד את כלבו לרקוד איתו, באלבום הקאברים "Dylan" (1970).
The Mighty Quinn: קודם היה האסקימו להיט בפי מנפרד מן ולהקתו. לידתו ב"Basement Tapes" עם הבנד בוודסטוק, וב־1969 שר אותו דילן בפסטיבל האי ווייט. על רקע השיר נראה דילן בצילום נדיר ובהפגנת חיבה לרעייתו שרה.
The Night We Call it a Day: כמי שהגיע לגיל שבו נגמרו לו, לפחות זמנית, דברים מקוריים ודחופים לומר, הפתיע דילן בסדרת אלבומי כיסוי שאפתניים של המיטב של מה שרוד סטיוארט עשה לפניו תחת השם “The Great American Song Book". במהפך המוזיקלי הזה מצא דילן קול חדש שנדמה היה שנדם לנצח. ההקלטות נטולות גימיקים וללא overdubbing ושאר תעלולי אולפן. בעיקר נדמה שהוא נהנה לשיר סינטרה. אולי משום שהקאפו די טוטי קאפו הישיש לא סבל אותו.
One More Coffee for the Road: רוברט פלנט מעניק טיפול מתון יחסית לאחד השירים היותר טובים מ"Desire".
Pancho & Lefty: ביום הולדתו ה־60 של ווילי נלסון (היום בן 87) הגיע דילן לשיר איתו את “Pancho & Lefty", אחד השירים האמריקאיים האהובים מאת טאונס ואן־זאנט, שמת צעיר. הקשבתי לשיר פעם באוזניות במיטה, ומרוב התרגשות ותחושת התעלות נתתי לנעמי לשמוע. היא טענה, במידה גדולה של צדק, שאני מאוהב בשיר משום שאומרים בו פדראלז כמה פעמים. יש בזה משהו.
Positively 4th Street: ג׳רי גרסיה כה אהב את השיר שהוא הקליט אותו כמה פעמים. קודם עם מרל סונדרס. אחר כך עם הדד ובהמשך עם דיוויד גריסמן, עמיתו לבלוגראס. כאן הוא עם הלהקה שנקראה על שמו.
Rainy Day Women #12 & 35: טום פטי וההרטברייקרס ביצעו את השיר במופע ההוקרה במלאת 30 שנה לפועלו של דילן. בניגוד להכחשה של המחבר שהמילים "everybody must get stoned" אינן מכוונות לסמים - הן כן. כאן ביצוע המינסטרלים של
The Old Crow Medicine Show.
Ramblin' Man: אין מוזרה מהחברות בין דילן ודיקי בטס, מי שהיה הגיטריסט של האחים אולמן. באלבום האחרון שלו מזכיר דילן את בטס בשמו. ב־1995 הם שרו יחד את "Ramblin' Man", אחד משיריו הגדולים של בטס מהאלבום “Brothers & Sisters".
Sara: אף שדחה את הטענה שהוא כותב שירים אוטוביוגרפיים, ב"Desire" הגדול הוא שר על אשתו שרה לאונדס כמו שגברים רבים לא מרבים לדבר כך על נשותיהם. ב־1975 ניסו דילן ולאונדס לאחות את הקשר ביניהם, מה שוודאי קשור לתזמון של השיר. גירושים מכוערים הגיעו זמן קצר לאחר מכן.
Sign Language: דילן כתב את השיר לאלבום “Desire" ובחר להשאיר אותו בחוץ ובצדק. זה אינו דילן במיטבו, אבל כאשר הצטרף לשיר אותו עם קלפטון ורובי רוברטסון בגיטרה, נולד שידוך מעניין בהרכב נוסח “הוולס האחרון".
A Simple Twist of Fate: מסיבות מובנות לחלוטין, מאהבה עד טינה, ג׳ואן באאז היא אחת הפרשניות היותר מוצלחות של שירי דילן. “Any Day Now" הכפול שלה מצליח להציג תשובה נשית לרגעים שבהם מרירותו כלפי נשים בחייו גואה על גדותיה מבלי לשנות לו מילים. גרסתה ל"A Simple twist of Fate" כמעט עולצת בהשוואה לשלו והיא ראויה להאזנה גם בגלל הבית לפני האחרון שבו מחקה באאז את הוד בוביותו.
Subterranean Homesick Blues: ללא ספק אחת הקלישאות היותר משומשות ברפרטואר של דילן עם גרסת הפוסטרים הנופלים מידיו ואלן גינסברג מתפלל ברקע מ"Don׳t Look Back" התיעודי של די.איי. פניבייקר שמת בשנה שעברה.
Sweetheart like You: רוב הקריירה שלו שמר דילן על שתיקה. כאשר הסכים להתראיין, הוא ניצל את הזמן להתל בעיתונאים שחקרו אותו למשמעות שיריו. כאשר החל מתראיין ברצינות, ניסה להתחמק מהמיזוגיניות שדבקה בו. השיר הזה שתמיד נראה כמלא השתאות על מעמד האישה ועיסוקה, יורה לעצמו ברגל: "You know, a woman like you should be at home that's where you belong".
Tangled Up in Blue: הקאבר של “Indigo Girls" הוא אחד המרשימים של השיר, שמופיע תמיד בין עשרת הגדולים בכל רשימת המיטב של דילן. לא פחות חשוב הוא סולו הגיטרה של דיקי בטס.
Yesterday: לפני חודשיים הוציא דילן אלבום משולש המתנהג כגיחה אופיינית מסדרת הבוטלג שלו ואינו נקרא בוטלג. רוב השירים מ־1970 והסביבה, חלקם הוקלטו עם ג׳ורג׳ הריסון. בהיפוך דרמטי של השגרה שבה שר הריסון את דילן, גורר דילן את הריסון לשיר איתו את “Yesterday" של פול מקרטני. מהרגעים שבהם הסבלנות כלפי דילן נמתחת לשיאה.
Young at Heart: אחרי טקס האשכבה לקולו של דילן ואחרי שהמבקרים נפרדו ממנו בעיניים דומעות, חזר המנוח ב־2016 עם אלבום קאברים של נכסי צאן ברזל אמריקאיים. על רקע התחושה שלא נותר לו שום דבר דחוף לומר, מצא דילן דרך לשיר כמו פרנק סינטרה ודומיו.
you're a Big Girl Now: באלבום ההוקרה “Chimes of Freedom" יש ריכוז מרשים למדי של ביצועים אקלקטיים לשיר האכזבה המריר הזה. מרגישים ש"My Morning Jacket" ניסו להרגיש כל דקירת כאב.
you're Gonna Make Me Lonesome When You Go: שון קולווין כמו נולדה לשיר את דילן בשירים התואמים את קולה המצוין. האתגר בשירים מ"Blood on the Tracks" הוא רף הפתיחה הגבוה. קולווין מביאה לשיר משהו חדש.
Watching the River Flow: “אין בשיר שום דבר גדול", כתב מורי ורבי גרייל מרקוס, “קצב טוב, הומור בריא, חומר לרדיו AM. אבל כמו בשירים רבים של דילן, יש כאן יותר מאשר עולה בהתרשמות ראשונה. ‘אני אשב כאן ואביט בנהר זורם׳. זה נחמד אבל נשמע כמו משהו שנשאר מאלבום של ליאון ראסל מכיוון שהיה מאופק מדי. הגיטרה טובה, אבל אתה שומע אותה מגיעה מרחוק. כשהיא מגיעה, היא נשמעת בדיוק כפי שציפית". השיר הרשים את הרולינג סטונס שאינם מרבים לשיר דילן.
When the Ship Comes in: את האחים קלנסי ודרכם מוזיקה אירית הכיר דילן בגריניץ׳ ווילג׳ בשנות ה־60. האחים בלוויית מוזיקאים אירים נוספים שרו את “When the Ship Comes In" במופע ההוקרה.