אם אי־פעם שאלתם את עצמכם איך נראה הגזען המצוי, וניסיתם להגדירו על פי פרמטרים קבועים, הרשו לי לבשר לכם שטעיתם. את הגזען המצוי אי אפשר לאבחן בעתות רגיעה. בדיוק כפי שהמבחן האמיתי של אנשי הרוח מתרחש בזמן שטילים עפים להם מעל הראש, רמת גזענותו של זה שמתהדר בחברים בכל מיני צבעים תיחשף כשהשטח בוער.
"כי עפר אתה ואל עפר תשוב", נכתב בספר בראשית אחרי שאדם וחוה אכלו את פרי עץ הדעת. בספר בראשית התכוונו לכל בני האדם באשר הם, ללא הבדל דת, גזע או מין. בני אנוש בכל הצבעים, מכל השבטים. בספר בראשית עוד לא היו פסקי הלכה, העם עדיין לא נבחר. וגם כשהוא נבחר, הוא נבחר כדי לשמש דוגמה. עאלק.
אנחנו לא רקמה אנושית אחת חיה, בניגוד לססמאות היפות שברגע האמת מתרוקנות מתוכן. עם אלה שלא מסכימים איתי, אני אפילו לא מתחילה להתווכח. עם מי שמתחיל לשטוח בפניי את תולדות כור ההיתוך הישראלי ומתחיל משפט ב"הם התחילו" או "אצלם זה הרבה יותר חמור", אני אפילו לא מנסה לדבר.
אני לא כועסת. אני מבינה שהכל נובע מפחד ועוד יותר מבינה שנכשלנו. אנחנו והם. אך כאשר מישהו שמתהדר בימים כתיקונם בכך שאנחנו חיים בדו־קיום, וברגע האמת יוצא לו "הצפוני" (כך קראנו לזה בילדות), כואב לי הרבה יותר. אותו הדין כלפי מי שמכנה ערבים כ"אנשים כמונו", מה זה כמונו? אולי אנחנו כמותם? אין דבר כזה נאורות "על תנאי". וכך, חברים, תוכלו לזהות גזען.
בין מטחים להפסקות אש, הפכו הטילים לדבר הכי פחות מפחיד בישראל. הפגז שנפל במלחמת השחרור התפוצץ לנו בפרצוף 73 שנה אחרי שהזנחנו, מידרנו והתעלמנו מכך שבתוכנו חי עוד עם שאלו הם גם רחובותיו. זה כבר לא עניין של "שמאל" או "ימין", זה להיות בן אדם. הרי אין צד אחד שאשם בלעדית במצב, וצריך שניים לטנגו. אבל בואו נודה על האמת, מעולם לא הייתה סימטריה בין יהודים לערבים כמעט בכל תחום בחיים.
ולמרות הכל, ברחוב הכל נראה אחרת. גם בימים הקשים ביותר, ערבים ויהודים חיו זה לצד זה בשלום, בפרט אם הם חיו בשכנות. הפחד הדמוני מ"ערבים" לא קיים כשחיים ביחד ומבינים שכולנו בני אדם שיכולים לריב, ולפעמים בצדק. אנחנו לא סך הקיצוניים שבינינו. כולנו רוצים לחיות בשקט, להגשים חלומות, לגדל ילדים, להתרגש, לצחוק ולקנות באותה מכולת, גם כשהשטח בוער וגם אם "אצלם" הרבה יותר.
אמא שלי העבירה את כל שנות ילדותה בעיר העתיקה בעכו. משפחה יהודית אחת בין עשרות משפחות של ערבים. הם היו שם דורי דורות, וקלטו יפה את המשפחה של אמא שלי, שהגיעה ארצה בשנת 1951. לסבא שלי נעים הייתה מסעדה ברחוב הראשי של העיר העתיקה. היא עדיין קיימת. עד היום התושבים המבוגרים שעדיין חיים ליד הבזאר הטורקי, שנשרף במהומות האחרונות, זוכרים אותו. גם מוכר הכרטיסים במוזיאון התת־קרקעי והבעלים של הקיוסק הסמוך זוכרים אותו.
ערבית היא שפתה של סבתי, ערבית עכואית מדוברת. גדלתי על הסיפורים של סבתא על העיר העתיקה, והם הפתיעו אותי. כי הכל התרחש דווקא בשנים קשות של מלחמות רעות, לא פחות מאלה של היום. אנחנו נוסעים לשם הרבה. בפעם האחרונה שהסתובבנו בין הסמטאות, אחד השכנים הכניס אותנו לדירה החצובה באבן שבה גדלה אמי. הייתה גם חוויה לא נעימה באחת הנסיעות. חבורה של צעירים התקרבה אלינו וזרקה קללה בערבית. הבנו מה אמרו. זה היה רגע לא נעים. לא כעסתי כמו שהצטערתי על הדור שגדל פה עם שנאה וכעס. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבצדק.
כרוב במדינה הזו, שהוכרזה כיהודית מסיבה מוצדקת אחרי השואה, אנחנו אמורים להתעלות על תחושת הקורבנות ההיסטורית של "עשו לי". כיף להיות ילד קטן, לבכות לגננת, להתרפק ולהתפנק. אבל כמי שמחזיקים בכל מוסדות המדינה, אין לנו מנוס אלא להיות המבוגר האחראי גם על הילדים המורדים שבתוכנו. והיום יותר מכל כואב לי על עכו. כואב לי גם על בת ים, ועל לוד ועל יפו ועל טבריה ועל חיפה. אבל יותר מכל על עכו.