המשימה שלי השבוע הייתה לא לשנוא. כשהפחד משתלט, השנאה תופסת מקום של כבוד ומכה שורשים בתודעה. מראות הפרעות בערים המעורבות, שריפות בתי הכנסת, תמונות הלינצ'ים ששודרו ללא הפסקה בתקשורת, הרס כבישי הדרום, הצתת אנדרטאות וניפוץ מצבות - כל אלה כשברקע אזעקות, טילים והרוגים מהלחימה עם חמאס - העלו את רמת הפחד לשיאים חדשים.
הפחד משבש את שיקול הדעת, מקצר את טווח הראייה, ומונע מאיתנו לראות את ההשלכות של המעשים וההחלטות שיתקבלו בעקבות האירועים על החברה הישראלית בעוד כמה שנים. הפחד מכניס אותנו למצב הישרדות, שבו חלקנו זונחים את יכולת ההכלה ומאבדים אמון בדעות מורכבות. הפחד והשנאה מובילים למעשים שעל פניו נתפסים אצלנו כמגננה, אך בחלקם ישנם מוטיבים הרסניים ומסוכנים לא פחות.
כתוצאה מכך איבדנו השבוע לחלוטין את היכולת להקשיב לדעות אחרות. השפל נרשם כשאילה חסון הותקפה באבנים בלוד וצוות התאגיד הותקף בדרום תל אביב. לא מעט עיתונאים נאלצים להסתובב עם מאבטחים, רק כי דעתם שונה. יש מי שחשבו שזה לגיטימי לאיים על חייהם, וכשראש הממשלה לא מגנה בחריפות את הסוגיה, רף הסכנה עולה. אחרי שנים של הסתה נגד התקשורת, זה יכול להסתיים רע ולא ניתן יהיה להגיד שהכתובת לא הייתה על הקיר.
אך העובדה שיש לגנות את מי שמבקשים להפעיל אלימות כלפי התקשורת אינה עומדת בסתירה לכך שהתקשורת הייתה ראויה השבוע לביקורת חריפה. ההטיה הסיקורית בלטה מכל עבר, הרצון לגמד את חלקם של ערביי ישראל בפרעות והניסיון למצוא סימטריה זעקו מהכותרות, מהדיווחים ומהפרשנויות באולפנים, עד כדי כך שחלקים רבים מהעם איבדו את האמון בה.
אחת הדוגמאות שהצליחה לזעזע אותי הייתה כותרת שבחרו לתת בעיתון "ידיעות אחרונות" בהתייחסות לרציחתו בלינץ' של יגאל יהושע ז"ל בלוד. שם בחרו לכתוב "יגאל יהושע ז"ל, שנפטר מלבנה שהושלכה לעברו". כאילו שהלבנה ירדה כמו מן מהשמיים, ולא מדובר ברצח נתעב ובלינץ' שביצעו בו ערבים־ישראלים בלוד.
דרושה סימטריה
בניסיון לנסות להבין מה עומד מאחרי מאמצי־העל ליצור סימטריה בתקשורת, עלתה בי המחשבה שייתכן שגם הצד השמאלי של המפה הפוליטית אינו חף מהפחד. הפחד מזה שהתיאוריות והרעיונות שטיפח לאורך השנים יקרסו אל מול מראות ההמון הערבי המשולהב ברחובות הערים המעורבות. שהאלימות שהייתה כאן היא סימן לכך שהרעיון של השותפות הערבית והיהודית יתברר כאירוע אוטופי בלתי אפשרי כשנכנסת הלאומנות הפלסטינית למשוואה. בשם הסימטריה היו עיתונאים שמיהרו להכריז שיהודים זרקו בקבוק תבערה ושרפו ילד ערבי בביתו ביפו. כשהתברר שערבי עשה זאת, זה עבר בקול ענות חלושה.
כך ספג גם המפכ"ל ביקורת מהשר שמינה אותו, על כך שהעז להגיד את האמת שישנם טרוריסטים משני הצדדים. זה נכון שהוא לא נכנס לכמות הפורעים היהודים ולא ציין כי רובם של הפורעים הם ערבים, אך האם טעה כשאמר שישנם טרוריסטים משני הצדדים? כיצד אם כן אפשר לכנות את מי שהשתתף בלינץ' בבת ים? האם מדובר בחסידי אומות עולם?
כך גם הקריאה להחרמת סלקום. אף שאני מסתייגת מעמדתם, הטרידה אותי לא פחות העובדה שהגענו למצב שבו צריך להתחיל להסתתר מפני משטרת המחשבות והחרמות. האם זאת המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה?
כשיש פחד ושנאה באוויר, יש מי שמנסה לגרוף מהם הון פוליטי בהתבטאויות ובמעשים פופוליסטיים שרק מגבירים את הלהבות. מדובר במנהיגים שאינם אנשי מעשה אלא אנשי מילים עם חצים של רעל, שנועדו לצוד לייקים כדי להסתיר את היעדר היכולות שלהם.
אז מה עושים עם כל הפחד הזה? מאחר שאנחנו לא שכונה בארץ "דובוני אכפת לי", מקום משכנם של הקשת והענן, אלא מדינה מורכבת בלב המזרח התיכון, מילים כמו אהבה, אור ותקווה לא יעזרו הפעם לפתור את משבר האמון המורכב הזה. גם היוזמות המקומיות של מפגני דו־הקיום תחת הסיסמה "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" לא החזירו לי את האמון המלא בשותפות מול המראות הקשים.
יהיה קשה להאיץ את בניית האמון מחדש, נדרש זמן כדי לשקם את השותפות, שכרגע נתפסת אצל רבים מהאזרחים כמזויפת וכבלתי אפשרית. לכל מפגש יתלוו רגשות של חשדנות ופחד, אך עלינו לזכור שזהו מיעוט שמבקש להביא עלינו את החורבן, ועל כן יש להוקיע אותו ולפעול ביד קשה נגדו.
כדי לסלק את הפחד, יש להחזיר הביטחון לרחובות, להחזיר את המשילוּת, לתת כוח לרשויות להתמודד עם העשבים השוטים. כדי שהשותפות תשרוד, צריך לנתק אותה מהקצוות. לא רק להוקיע - אלא גם לנכש, לבער ולמגר. רק כך יהיה עתיד למתונים שבינינו. יש לשקול חקיקה פרוגרסיבית נגד מי שמבקש לפגוע בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, לעבוד בסנכרון עם הפרקליטות ובתי המשפט, ולתת כלים וכוח עוצמתי למשטרה.
בתוך כל הכאוס, השנאה והפחד שהתפזרו השבוע לכל עבר, היה גם רגע אחד עוצמתי וחזק של תקווה. הרגע שבו נחשפנו לאהבת האדם שהייתה ביגאל יהושע ז"ל, שנרצח בלינץ' בלוד. ההחלטה של בני המשפחה ללכת בדרכו ולתרום את איבריו לילדה ערבייה מבית צפאפא. אם הם בחרו לסגור את הדלת לשנאה על אף מה שעברו, אז אנחנו מחויבים לנסות לשקם.