אפתח בהתנצלות: לפני מספר שבועות כתבתי כאן שהיציאה ב־200 קמ"ש לחיי שגרה קשה לי מדי. פקקים, רעש, אין מקומות פנויים במסעדות ועוד צרות של עשירים בחופש. "היזהרי במה שאת מבקשת", חתמתי את הטור - וגם למדתי את הלקח. אז אולי אני אחראית, אבל לא אשמה. זה הנוסח שבו משתמשים כיום כדי לצאת ידי חובה, לא?

לפני שהכל קרס בגלובלי, כל הווייתי התמקדה בצרה אחת קטנה ומקומית, שאיימה להקריס את ההווי הקסום אצלנו בשכונה. בניין ותיק ברחוב אבן גבירול השוקק נפל למה שמכונה "תוכנית החידוש העירונית", המכונה גם פינוי־בינוי. עם ההודעה נאלצו להתפנות גם בעלי הבר השכונתי, "לילי רוז", שקיים כבר 16 שנה בבניין. לאן ילכו? עדיין לא ידוע.

בר שכונתי הוא כמו תחנת עגינה לנפש, כזה שאת יכולה לרדת אליו בפיג'מה, עם הכלבה, לפני דייט כדי לתדלק קצת או אחריו כדי להתנחם. בר שכונתי הוא מקום שבו את מהנהנת לכולם לשלום, והם מהנהנים לך בחזרה.

אפשר לשבת לבד כי אף אחד לא ייתן שיציקו לך, ואפשר לפגוש בו חברות על הדרך, בלי תיאומים מסובכים מדי. את שם, ומי שיבוא יבוא. תמיד חגגתי בו ימי הולדת, משום שלרוב אני לא אוהבת לחגוג בגרנדיוזיות.

עוגה פשוטה מהאם־פם הסמוך, בקבוק יין ומוזיקה שאפשר לבקש. היה בו משהו נוח ולא רשמי, קצת כמו לצאת אל המרפסת בבית עם כוס בירה ולחגוג עם השכנים.

מהפכת העיר הלבנה המודרנית הגיעה גם לשכונה שלנו. עידן הרכבת הקלה אאוט, עידן הפינוי־בינוי אין. בלגן לא חסר פה מסביב. עם חפירות הרכבת אני עוד יכולה להתמודד, גם עם רעשים ואבק של תמ"א, אבל לראות בתל אביב בניין אחרי פינוי־בינוי זה כמו לראות את מרגול בטקס המשואות ולתהות מי זו.

מילא התחדשות, אבל את הבניין של "לילי רוז" הורסים לגמרי. לא פיגומים, לא "נשוב אחרי השיפוץ". הורסים עד היסוד ולא מותירים זכר. 16 שנה, מתוכן שמונה שנים של מסורת אישית שלי, וזה נגמר. היינו שם במלחמות, באזעקות, בשמחות, וגם התנחמנו ברגעים לא פשוטים, בסופה הגדולה ואפילו בקורונה על ארגזים וממרחק שני מטרים.

בעתיד יעמוד שם בניין חדש בשרשרת בניינים מתקופת המנדט. הוא יביט עליהם בהתנשאות נעורים, כמו ילד שקפץ כיתה עד שגם הוא יצבור בו זיכרונות של אחרים. אף אחד מהם לא יהיה כמו הזיכרונות שלנו.

בעיר כמו תל אביב חדש זה עצוב, מחודש זה מרהיב, ישן זה עדיין מרגש. תמיד מרגש. אף על פי שאחרי המלחמות האחרונות אני מביטה בערגה על הבניינים שנבנו אחרי שנת 1992 ויש להם ממ"ד. היום אני יודעת שתקרה גבוהה זה אאוט וממ"ד אין. זו לחלוטין אחת מהשאיפות שלי בחיים: בניין גנרי מהוקצע גם אם חסר אופי ואישיות, אבל בעל חדר ביטחון שמאפשר שנת לילה רצופה בכל מצב וקצת יותר שקט נפשי.

ביום שבת לפני שבועיים נערכה מסיבת הסיום הגדולה של הבר השכונתי שלנו. ירדנו למטה בחמש וכולם היו שם. בני גילנו שבאים בשעות מוקדמות לבר, הפעם גם עם הילדים. בערב המקום התמלא עוד יותר וההנהונים של הקבועים הפכו לשיחות.

בשני, ביום שפרצה רשמית המלחמה, "לילי רוז" נשם את נשימתו האחרונה. המשמרת האחרונה הייתה עמוסה אנשים. כל הזמן הבטנו על השעון והיינו דרוכים מול האולטימטום של חמאס. המטח הכבד הגיע לתל אביב רק למחרת, כשהכל כבר היה נעול בארגזים.

חזרנו הביתה בחיוך וגם קצת בעצב, ועם הבנה שאולי מחר החיים של כולנו הולכים להיראות אחרת. לא רק במדינה הבלתי אפשרית הזאת, אלא גם בעיר שמשתנה כל הזמן.

אין לנו עדיין מקום אחר להניח בו את הראש בלילות מבולבלים בעיר. בבר שנמצא בצד השני של הכביש הקבועים צעירים מדי, בני 20 פלוס. חלקנו יכולים להיות ההורים שלהם. אנחנו דור הביניים, עדיין מחפשים בית. בינתיים, עד שנמצא במאמץ בר שכונתי חלופי, איאלץ למצוא מקום אחר שבו אוכל לאבד את השפיות שלי בדרך ל... ובדרך מ…, ולחגוג בו יום הולדת בלי מאמץ, על הדרך. בינתיים כל מה שנותר שם הוא שלט ועליו הכיתוב "זהירות, אסבסט", כאילו שהיה חסר לנו דבר נוסף להיזהר ממנו בחיים האלה.