בשבוע שעבר טיילתי עם אשתי שתחיה בנופיה הנשגבים של צפון יוון ההררית. באחד הימים העפלנו לבקתה נישאה, בלב רכס זגוריה. טיפוס לא קל של כאלף מטרים המתמשך על פני כמה שעות טובות.
להפתעתנו, נתקלנו במהלכו בקבוצה מאורגנת של 15 ישראלים מבוגרים, באזור גיל ה־70, שטיפסו יחד איתנו. כבוד והשראה. באחד הצמתים ביקש ממני אחד המטיילים הכוונה לגבי המשך הדרך ואמרתי לו שהוא צריך לשבור חזק ימינה. “זה המקרה היחיד שאני מוכן לעשות את זה", ענה, וכולנו צחקנו.
“זה בסדר, חיים, הסיוט נגמר", זרקה מטיילת אחרת מהקבוצה, בהתייחסות ברורה למהפך הפוליטי בארץ. “את יודעת שבנט הרבה יותר ימני מביבי", הקשיתי. “אתה מבין בדיוק למה התכוונתי", השיבה, כממתיקת סוד הברור לכל בני השבט. כולל אני.
באותו ערב אכלסנו כולנו יחד את הבקתה הקפואה, ובני החבורה הזמינו אותנו לערב שירה בציבור. בתפריט הוגשו, כצפוי, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, מ"רותי" ועד "רגל מעץ", כשלפתע הזמר והגיטריסט - מבני החבורה - הכריז: “ועכשיו קבלו את הזמר התימני!".
הופה, נדרכתי. האם אנו צפויים למשהו מהרפרטואר של צלילי הכרם? ואולי אפילו זהר ארגוב? “אור, עולה בבוקר", קיפח הזמר את תקוותיי, תוך חיקוי מופרך של מבטאה התימני של שושנה דמארי. החברים הצטרפו במחיאות כפיים נלהבות. זה היה הרגע האקזוטי של הערב.
הם היו אנשים מקסימים באמת, בלי ציניות. וכולם נראו מאותו הכפר. גרסאות מבוגרות של יתר הזוגות שפגשנו לאורך עשרה ימי טיול. אוכלוסייה הומוגנית להפליא, שהיטיב לתאר אחד המטיילים אשר הבטיח בידענות לבעלת אכסניה בחבל צומרקה ההררי: “אל תדאגי. ביולי־אוגוסט יבואו לכאן מלא ישראלים, אבל ישראלים טובים. לא כמו אלה שנוסעים לאיים".
אני מספר את כל אלה בעקבות המתקפה המתחדשת על תיאוריית החלוקה לישראל הראשונה והשנייה. מתקפה שפרצה במלוא עוזה אחרי השבעת הממשלה החדשה שמייצגת - לכאורה - את מותה של החלוקה הזו. הנה, מתפייטים כולם מסביבי, תראו את יפעת שאשא ביטון.
גם מזרחית, גם הגיעה מהפריפריה ועדיין - התקדמה כל כך יפה בחיים. ולא רק זה, גם אין לה שום טענות על קיפוח! שלא לדבר על מיקי לוי, שהוא בכלל כורדי. וידעתם שאורנה ברביבאי מכינה קובה? כולנו יהודים, וכל כך נחמדים. יהודים במאה אחוז, גם השוורצע וגם הווזווז.
אלא מה? שיהודים מסוג אחד טסים ליוון ההררית, ויהודים מסוג אחר לגמרי נוסעים להחריב את האיים. ורק לפני שבוע התפרסמו תוצאות מחקר שקבע שהפערים בהשכלה בין אשכנזים למזרחים לא רק שלא הצטמצמו בדור השלישי, הם אפילו גדלו. מה שאומר שגם הפערים בשכר לא צפויים להיעלם.
במילים אחרות: החלוקה העדתית בישראל עדיין חיה וקיימת, בהרבה מאוד מישורים. כולל אפילו ב"ארץ נהדרת". לעמית סגל אין ממש זכות להלין עליה, כנציג של מגזר שהפגין לא מעט גזענות בעצמו, אבל בטענות שלו יש הרבה מהאמת.
תוכנית הבידור הוותיקה מציגה בעקביות דמויות מזרחיות באופן נלעג. ועכשיו יש לה בעיה רצינית, כשהליכוד וש"ס מחוץ לקואליציה, וכולם שם כל כך “תרבותיים" ומשעממים.
בשורה התחתונה, חייבים להכיר בכך שעדיין יש פערים גדולים בין ישראל הראשונה והשנייה. השימוש בתובנה הזו לצורכי הסתה וליבוי פסול מכל וכל. אבל גם ההתעלמות ממנה וההתהדרות במזרחים ובאנשי פריפריה ש"עשו את זה" כאות לכך שבעצם אין שום בעיה, הן בעיה קשה.
על הסכין
ההתעקשות של נתניהו ומשפחתו להישאר במעון הרשמי בבלפור מצטיירת בעיניי כניסיון פתטי של האיש לדחות את הקץ, וכחוסר יכולת שלו להתמודד עם המציאות.
זקנתו מביישת את עברו. לכן אני גם לא מבין את עוצמת הדרישות ממנו לעזוב. האיש הפסיד, הוא כבר לא ראש ממשלה. גיים אובר. אז הוא יתפנה מבלפור עוד שבוע. אפילו שבועיים. מה הסיפור? עד שלא תראו אותו מדמם לא תירגעו?
נכנסנו לחנות מוזיקה בסלוניקי. כשהמוכר גילה שאנחנו ישראלים, החל לדבר בהתלהבות בשבחי ישראל, “שהייתה הראשונה שעשתה מה שצריך כדי להילחם בקורונה".
ואז סיפר בכעס על כל חבריו, הטוענים שהקורונה היא מזימה עולמית ענקית של... יהודים כמובן. אותם יהודים שהיו מחצית מאוכלוסיית סלוניקי לפני השואה, וסייעו בהפיכתה למרכז כלכלי ותרבותי. זהו, אין פואנטה.
ועוד קצת יוון. קשה שלא להבחין במשבר המרחף מעל המדינה הנפלאה הזו. שמונה שנות מיתון גרמו לירידה בשיעור הילודה עד ל־1.3 ילדים לאישה.
נתון שקשור בין היתר לכך שצעירים רבים עוזבים את המדינה. בחבלים מרוחקים כמו זגוריה וצומרקה כמעט לא רואים צעירים. אם לא יחול שינוי דרסטי, אוכלוסיית המדינה תקטן, המיתון הכלכלי יעמיק, וכפרים שלמים יתרוקנו כמעט לגמרי מתושבים. בהשוואה לכל אלה, הדמוגרפיה הישראלית היא לא פחות מנס.