לפני חודשיים רצח מחבל ערבי בצומת תפוח את תלמיד הישיבה יהודה גואטה הי"ד. הרוצח נתפס לאחר ימים אחדים. יש להניח כי יישפט למאסר עולם. הלוואי שהיינו יכולים להיות בטוחים כי אכן ימות בכלא. ההיסטוריה הוכיחה כי רוצחים מסוגו משוחררים בעסקאות למיניהן.
מאז שהתחילו הערבים לרצוח יהודים בארץ ישראל ניטש הוויכוח על התגובה הראויה לפיגועים הללו. במאורעות 1936־1939 ("המרד הערבי הגדול"), תחת שלטון המנדט הבריטי, תבעו מוסדות היישוב היהודי "הבלגה": לא לצאת לפעולות תגמול בפורעים הערבים או ביישובים שמהם באו.
אנשי אצ"ל לא קיבלו עליהם מדיניות זו ויצאו לפעולות נקם. מוסדות היישוב גינו פגיעות בחפים מפשע, וטבעו את המונח "תגובה ציונית הולמת": על כל עץ שהערבים כורתים - ניטע מאה. על כל מעשה רצח - נקים יישוב, גם אם שלטונות המנדט אסרו על רכישת קרקעות והקמת יישובים.
אחרי קום המדינה התמסדו גם התגובות הצבאיות וגם פעולות ההתיישבות. צה"ל יצא ל"פעולות תגמול" כדי לנקום ולהרתיע. כדי להוכיח שדם יהודי אינו הפקר. והמדינה גם הקימה יישובים באזורי הספר. להתיישבות נודעה חשיבות ציונית וביטחונית עצומה. יוסף טרומפלדור קבע את האתוס הציוני: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו".
בשנים האחרונות, כשהמגמות הפוסט־ציוניות התחזקו - המדינה אינה נוקמת עוד, אינה יוצאת ל"פעולות תגמול". המינוחים השתנו. התגובות הצבאיות שלנו מוגדרות "פעולות לשיקום ההרתעה", ואין שואלים מדוע נשחקה ההרתעה. המדינה גם פסקה כמעט מלהקים יישובים חדשים. ביהודה ובשומרון התירוץ הוא מדיני־בינלאומי: לחצים, התנגדויות, גינויים.
השמאל גם מתנגד להתיישבות בנימוק שהיא עלולה למנוע הקמת מדינה פלסטינית. הלוואי. אבל גם המאמץ הלאומי לייהד את הגליל פסק, והמדינה אינה מקימה כמעט יישובים חדשים, ואפילו נאבקת בחוות הבודדים בנגב, בשעה שאינה נלחמת בבנייה הבלתי חוקית של הבדואים המשתלטים על מאות אלפי דונמים.
האקדמיה השמאלנית, הפוסט־ציונית והאנטי־ציונית מנסה לייצר גם הוכחות "מחקריות" שההתיישבות בכל חלקי הארץ אינה נכס ביטחוני אלא נטל ביטחוני, ושההתיישבות לא עיצבה את גבולות הארץ. הבלים וקשקושים פסאודו־מדעיים, שאינם ראויים לוויכוח רציני.
בזמן שהמדינה חדלה לעשות, בעת שהמנוע ההתיישבותי של השמאל הציוני כבה - ניצת המנוע של גוש אמונים והחיה את המפעל. מאות אלפי היהודים ביו"ש הם ההוכחה להצלחת המהלך. מדינת ישראל הצטרפה, לעתים ברצון, לעתים כמי שכפאה שד, ותמכה ובנתה וסללה. מעת לעת גם הקפיאה. לעתים - בצו בתי המשפט - אפילו הרסה יישובים ושכונות. רק יישוב אחד, עמיחי, הוקם בשנים האחרונות בהחלטת ממשלה, כתחליף לעמונה שהוחרבה.
מעת לעת, אחרי שערבים רוצחים יהודים - שבה ועולה הדרישה ל"תגובה ציונית הולמת". להתיישבות כתגובה לפיגועים. בעשורים האחרונים נמנעו כמעט כל ממשלות ישראל מתגובה כזו. תגובה העשויה ככל הנראה להרתיע את הערבים. הרי הם נלחמים על הארץ, הם רוצים לגרש אותנו מכאן, הם רוצחים כדי שנתייאש ונסתלק.
חלק גדול מהרוצחים הללו הם מחבלים־מתאבדים. מוות אינו מרתיע אותם. ולפיכך רק אם יידעו כי על כל מעשה רצח או ניסיון רצח כזה יוקם עוד יישוב - והם יאבדו עוד אדמה, עוד סיכוי להקים "מדינה פלסטינית" עם רצף טריטוריאלי - אולי אז ינסו מנהיגיהם למנוע מהם לצאת לרצוח. בין כך ובין כך נקיים מצווה מן התורה ומן הציונות להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
# # #
לאחר רצח יהודה גואטה הי"ד באו המתיישבים מתנועת נחלה (מיסודה של דניאלה וייס) והקימו יישוב על גבעה קירחת, כקילומטר וחצי ממקום הרצח שבצומת תפוח. במהירות מדהימה נבנו שם עשרות בתים. נסללו כבישים. הוקמו גני משחקים - והחשוב מכל: למעלה מ־50 משפחות הגיעו להתיישב במקום. המדינה הייתה עסוקה בשומר החומות, בפרעות הרצח שחוללו רבבות ערביי ישראל בכל הארץ, בניסיונות להקים ממשלה - ובינתיים קם אביתר והיה לעובדה קיימת. תשובה ציונית הולמת.
קרקעות הגבעה - אדמות "סקר", כנראה אדמות מדינה. סביבה שטחים מעובדים (ככל הנראה אדמות מדינה שערביי הכפרים הסמוכים השתלטו עליהן שלא כחוק, כמצוות הרשות הפלסטינית "לתפוס את שטחי C"), אך תחום היישוב עצמו לא נתפס עדיין בידי הערבים. אבל היישוב "לא חוקי", כיוון שלא הוקם על פי החלטת הממשלה, ולכן נתון בסכנת פינוי והריסה.
השמאל צורח: לפנות! להרוס! מרוב שנאה גם תובעים "לא להשאיר אבן על אבן". מעולם לא שמעתי ביטויי שנאה כאלו נגד שודדי הקרקעות הערבים בכל רחבי הארץ. שם "שלטון החוק" אינו מטריד את הצבועים.
אבל כדי למנוע עימותים קשים ופינוי בכוח, וכדי לחסוך מבנט־סער־אלקין־שקד גירוש בכוח של יהודים מאדמת הלאום, נוסחה הצעת פשרה: המשפחות יתפנו מרצונן. המבנים לא ייהרסו. יחידה צבאית תתפוס את השטח (בעבר כבר שכן שם מוצב "תפוחית"). בדיקה של המצב המשפטי של הקרקע תתקיים בהקדם האפשרי. מוסד חינוכי (ישיבת הסדר למשל) יוקם ביישוב, ולאחר האישור הסופי של מעמד הקרקע - יחזרו המשפחות.
ההצעה הייתה מקובלת על המתיישבים והמועצה. נקודת המחלוקת היחידה הייתה הגדרת לוח זמנים מחייב. בני גנץ לא רצה, "מטעמים משפטיים", להתחייב על מועד להקמת הישיבה. הסיפור להלן ידגים אולי למה.
לפני 13 שנה הוכר הצורך להקים מפעל טיהור שפכים לעפרה. כדי לסכל התנגדויות ערביות ומצד השמאל הישראלי (לוחמים נחושים בעד הגנת הסביבה ומי התהום כל עוד לא מדובר במתנחלים) - יועד מתקן השפכים גם ליישובים הערביים הסמוכים. המתקן תוקצב על ידי המדינה, והוקם. הוא מוכן לשימוש. אבל הקצאתו גם לטובת היישובים הערביים לא מנעה התנגדויות משפטיות. לפני עשר שנים כבר הכיר בית המשפט בצורך במתקן לטובת כלל האוכלוסייה באזור.
אבל המינהל האזרחי, הרואה כנראה כייעודו לפעול נגד יהודים ולטובת הערבים - פעל גם כאן נגד המתנחלים, גם אם זה היה כרוך בזיהום סביבתי חמור ובזיהום מי התהום של אקוויפר ההר. אנשי המינהל האזרחי הם בירוקרטים נחושים, ולפיכך הצליחו להפעיל את הסחבת המוכרת להם היטב, ורק ב־2019 סיים המינהל האזרחי את הליכי הפקעות הקרקע.
ובכל זאת - המתקן עדיין מושבת. הביוב הגולמי ממשיך לזרום בערוץ הנחל. בימים אלו עותרת לבג"ץ עמותת ירוק עכשיו, הנלחמת על איכות הסביבה בכל הארץ, גם ביו"ש, כדי לאכוף על המדינה להפעיל את המתקן. שוב זה יימשך שנים.
זו רק דוגמה אחת. יש מאות כאלה.
מה זה בא ללמד אותנו?
שגם כאשר יושלמו בתוך חודשים אחדים עבודות הסקר, ואפשר יהיה להכריז על קרקעות אביתר "אדמות מדינה", יצליחו הסוסים הטרויאניים שבתוך המינהל האזרחי לעכב כל פעולה במשך שנים רבות. כי יש להם מדיניות עצמאית. שאינה תלויה במדיניות הממשלה. וכשחצי מהממשלה שמאל - אין ספק שיצליחו.
המתיישבים היהודים ביו"ש מכירים היטב את פקידי המינהל האזרחי, ואת המקלות שהם מתכוונים לתקוע בגלגלים. ומי שתהה איך הסכימו אנשי רע"ם, מרצ והעבודה, מתנגדי ההתיישבות היהודית, ל"פשרה" המאפשרת לכאורה הכרה ביישוב חדש - אין לו על מה לתמוה: גם הם מכירים את תומכיהם במינהל האזרחי. הם אינם מודאגים.