לפני כמה שנים הייתי מגדיר את הטור הבא בכותרת כמו: "האמת שלי על בחירות 1981", אבל נדמה שברוח הימים האלה אפשר לסכם אותו בשלוש אותיות שמייצגות דעה לא פופולרית, כלומר: דל"פ. אין דבר מתעתע יותר מפרספקטיבה היסטורית. עשור למחאה החברתית הוא אולי זמן קרוב מספיק בשביל לזכור ולהזכיר, אבל בחירות 1981 כבר נידונו לטיפול דרך קלישאות.

אפשר כמובן לבודד את נאום הצ'חצ'חים האומלל של דודו טופז, ולהחמיץ את הדבר הכי מעניין בפרספקטיבה: בדרן, אפילו לא חשוב או מצליח במיוחד באותה העת, הופך בן לילה לדמות המרכזית במערכת הבחירות. כל זאת בעידן של טרום אונליין ופלטפורמות חברתיות. אפשר גם לדבר על מוטה גור מבטיח למתפרעים בגן סאקר: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". זה הולך טוב עם אווירת הימים האלה, שבהם כל אחד נעלב בשם קבוצת מיעוט - מזרחים, נשים, להט"ב, שמנים, אתיופים, חרדים. בקיצור, כל אחד שאינו גבר ממוצא אשכנזי, מעצב מחדש את גבולות השיח.

מה ששוכחים הוא את הפחד הקולקטיבי שליווה את עצרות הבחירות של המערך, ואת הפחד האישי והמאוד מוחשי שליווה אותי בכל פעם שסרתי אל הצומת מתחת לבית הוריי, כדי לחלק פלאיירים ("כרוזים", בעגה של 1981) של מחנה של"י. קל לשכוח את עלילות הדם, כמו "האמא הערבייה" של שמעון פרס, או את "המניות בתדיראן". קל לשכוח את האלימות. קל להציג את מנחם בגין כמפייס הלאומי שהיה לפה עבור מי שקולם לא נשמע, כאשר בפועל הוא היה זה שהניח את היסודות למסורת פוליטית מסוכנת, שלפיה אתה יכול להיות ראש ממשלה, אבל לנהל קמפיין בחירות כאילו אתה עדיין באופוזיציה.

בליל הבחירות, בטלוויזיה סילורה שחור־לבן, שנגררה לסמטה בשכונת הדר שבה שכן המטה החיפאי של של"י, אמר חנוך סמית, בערך בשתיים בלילה: "של"י כנראה לא יעברו את אחוז החסימה". אמר וידע: מצביעי של"י הלכו לקלפי עם לובה אליאב ומאיר'קה פעיל בלב, אבל בסוף הצביעו למערך. רק 8,671 מצביעים (שליש מנדט) בחרו ברשימה שססמתה הייתה: "שלום לישראל, שוויון לישראל".

זה לא עזר להם, ובטח שלא עזר למדינת ישראל. בגין, שהיה נחוש להיות גם מצביא, יצא לכבוש את לבנון, אך כשהתברר גודל הכישלון, הפיל את התיק ההיסטורי על אריאל שרון. הוא הצליח עד כדי כך שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי נחרת שרון כמי שניצל את חולשתו של בגין, עד שהאחרון לחש: "איני יכול עוד" - ופרש. לא יכול לשאת עוד את הכאב שהביא לכל כך הרבה בתים בישראל. להד"ם.

גם אם זה לא רומנטי, צריך לומר את האמת: הברית שטיפח בגין בין צאצאי הרוויזיוניסטים המוקצים בימי מפא"י, לבין ישראל המזרחית, ישראל השנייה ("לוחמים, אחים, יהודים"), היא שהוליכה את צה"ל לכישלון נוראי, ושיקעה אותו בבוץ הלבנוני למשך 18 השנים הבאות. למה? כי בגין רצה להוכיח שלא רק מוטה גור, אלא גם ראש ממשלת ימין יכול "לדפוק את הערבים".

גם זאת מורשת בגין: זלזל במזרחי ככל שתרצה, אך נצל את הזעם האצור בו כדי להיבחר או כדי לשמר שלטון. לפחות מהבחינה הזאת צודק כל מי שקושר בין נתניהו מודל 2021 לבגין של 1981. נתניהו אינו אלא בגין משוכלל: השתמש בחוכמתך כדי להפריד ולמשול, החבא את הפחדנות הטבעית שלך מאחורי תוקפנות, האשם תמיד את "האחר", הקיבוצניק, הצפוני, האשכנזי, השמאלני, ובעיקר - לעולם אל תיקח אחריות אישית. הרבה יותר "הנסיך" של מקיאוולי מאשר נסיך הליכוד.

הקיץ של 1981 היה נוראי: הוא התחיל בירידה הראשונה אי־פעם של הפועל חיפה מהליגה הלאומית ונמשך בכישלון של של"י בבחירות. כמה ימים אחר כך יצאנו, חברי תנועת המחנות העולים, אל מה שכונה "מחנה סיירי פלמ"ח" באזור ירושלים. אני זוכר ממנו בעיקר חום וזבובים, אבל גם לילה אחד מהנה שבו יצאנו "לכבוש" את הקסטל. קו ישיר נמתח באותו הלילה בין מורשתם של יפי הבלורית והתואר לבינינו, חניכי תנועת הנוער, עד שחשתי כאילו אני במו ידי חיסלתי את עבד אל־קאדר אל־חוסייני, כדי לנעוץ את הדגל על פסגת הקסטל.

המשחק הסתיים לפנות בוקר, וירדנו בשירה מההר. ממרפסות הבתים נופפו לנו אנשים חביבים לשלום. חלקם אף הציע לנו תה ועוגיות, כאילו באמת שבנו מקרב. הם היו אחרים: על המרפסות שלהם היו תלויות עדיין כרזות של בגין ומח"ל. חלקם חבשו כיפות. ועדיין, הם היו נחמדים אלינו בלי שום סיבה, נהגו בנו באהבת חינם.

באותו הבוקר החלה תודעתו הפוליטית של נער חיפאי להתעצב מחדש: חלק מהאהבה שחשתי כלפי כור מחצבתי הפך עם השנים לביקורת נוקבת. השנאה שחשתי כלפי האנשים עם הכיפות והפוסטרים של בגין, הייתה לסקרנות, שהפכה עם השנים לאהבה - כמו זו שהפגינו כלפינו אחרי שהפסדנו בבחירות, אבל "כבשנו" את הקסטל.