ייאוש פוגש ייאוש. מל היא אחות שנושאת עמה שק של טראומות מעברה: דווקא היא, המומחית ללידות, איבדה את התינוקת שלה בלידה, ואת בעלה הרופא (מארק) בתאונת דרכים, שאירעה אחרי ויכוח שהתנהל ביניהם, מה שגורם לה להאשים את עצמה. אם לא די בכך, יש לה מערכת יחסים מורכבת עם אחותה הגדולה, שגידלה אותה לאחר מות אמן, כשהייתה בת 11 בלבד.
ג'ק הוא בעלים של בר שמתפקד גם כמסעדה ומרכז קהילתי בעיירה שכוחת אל. גם הוא פוסט־טראומתי, אם כי מסיבות מוכרות יותר: זיכרונות מהמלחמה בעיראק, שבה איבד חלק מחייליו בטרם נפצע. הצלקות שהוא נושא על גופו - שאותו חומדות כל נשות העיירה - הן כאין וכאפס לעומת הצלקות שנותרו בלבבו.
למה אני מספר לכם את כל זה? אה, זה פשוט. אין סיבה שרק אני אסבול מההתמכרות ל"וירג'ין ריבר", סדרה בינונית, שנעה על הציר בין דרמה לאופרת סבון, מעין גרסה מודרנית של "בית קטן בערבה" למבוגרים. סדרות רעות הן הקבלה מושלמת למערכות יחסים לא טובות. אני לא מדבר בהכרח על מערכות יחסים זוגיות, אלא גם על מקצועיות, עסקיות, חברתיות ועוד. כבר בפרק הראשון מתעוררים ספקות גדולים באשר לטיב הקשר בין השניים והופכים לסימני קריאה בערך בפרק השלישי־רביעי, זה שלאחריו אתה מפטיר בלבך: "אני לא מאמין שבזבזתי שעה מהחיים על החרא הזה". אם כך, ישאל הקורא הסביר, מדוע אתה מעולל זאת לעצמך?
התשובה היא עניין לחוקרי תורת המשחקים: אתה פשוט כבר מושקע. לעזוב סדרה אחרי ארבעה פרקים הוא עניין קשה הרבה יותר מאשר לעזוב מקום עבודה או משפחה. מה עושים? גוררים את הצפייה עד לסוף העונה, שאיכשהו נגמרת עם הבטחה לעונה שנייה טובה יותר - עד שלבסוף אתה מוצא את עצמך צולח שלוש עונות של הדרעק הזה.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, אני נמצא בערך האמצע העונה השנייה של "וירג'ין ריבר" דלעיל, בואכה פרק 6, ומאוד סקרן לדעת איך ייגמר הרומן הבלתי אפשרי בין מל לג'ק; מה יקרה בין הופ לדוק הזוג המאוהב, שפרוד כבר יותר מ־30 שנה משום שהוא בגד והיא לא סלחה; ומה לעשות עם כאבי המחזור שתקפו אותי, אחרי שהצפייה חיברה אותי אל הצד הנשי שמעולם לא ידעתי שיש לי?
הייתי מחשיב את "וירג'ין ריבר" כהחלקה זוטא בהרגלי הצפייה שלי, אלמלא עברתי חוויה דומה, לפני כמה שבועות, עם קשקוש נטפליקסי אחר: "סטארט־אפ", סדרה שעוסקת בחיבור בין בחור לבן שרוצה להיות סטארטאפיסט גדול, לבחור שחור שמנהיג כנופיה של יוצאי טהיטי ברחובות מיאמי וחולם על הסבה מקצועית, וגאונית מחשבים מוזרה ממוצא קובני.
אם זה נשמע לכם כאילו מישהו ניסה לדחוס כל סטריאוטיפ אפשרי לכור היתוך טלוויזיוני, זה לא במקרה: אתה מביט בסדרה הזאת (שלעומת "וירג'ין ריבר" השמרנית, לפחות מתגמלת בלא מעט סצינות סקס סבירות, ולהבדיל, בקטעי אלימות מסוגננת מהסוג שבגללה שמור מדור מיוחד בגיהינום לקוונטין טרנטינו) ותוהה מה עשו אנשים לפני שהמציאו את פלטפורמות הצפייה המקוונות.
למזלי (וגם לחרדתי) אני מספיק זקן כדי לזכור את חיינו עם ערוץ אחד ויחיד: בשישי ישבנו לצפייה קולקטיבית ב"ההגדה לבית פורסייט", כשהמכורים התחילו קצת קודם עם הסרט הערבי. בשבת בבוקר ראינו את "הספינה המזמרת" עם עודד תאומי. בראשון צפינו בדליה מזור או שרי רז מגישות את "לקראת שידור" עם מיטב התוכניות לאותו השבוע. בשני ראינו "קוז'אק" או "הבולשת חוקרת", בשלישי נגעלנו מתחקיר של "כלבוטק", וברביעי התמכרנו לסדרה בריטית, אם בניחוח תקופתי כמו "קו אונידין" או "פולדארק", או עניינים מעט יותר עכשוויים, כמו עלילות חברת ההובלה של משפחת האמונד, גיבורת "האחים". בחמישי היה לנו כמובן "משחק השבוע" עם כדורגל אנגלי - וכך הלאה.
אני לא זוכר את עצמי כנער מתלונן על ש"אין מה לראות". כלומר, זה לא שתמיד היה, אבל קיבלנו את דין התנועה וצפינו בהכנעה באלימלך רם מראיין את אליעזר שוסטק ב"מוקד", כדי להגיע בשלום אל סרט הקולנוע של יום רביעי: המערבון "שמש אדומה" בכיכובו של צ'ארלס ברונסון.
לעומת זאת, כיום, כשכבר שכחתי מה צבעו המקורי של השולחן בסלון מרוב שלטים־רחוקים, אני מוצא את עצמי לא אחת נפרד מחדשות הספורט, רק כדי לגלות שאין מה לראות בערוצי הטבע וההיסטוריה, או שאת כל הסרטים בערוצים הייעודיים ראיתי כבר מזמן, ושבערוץ הקומדיות כבר אין שום דבר שישלח אותי למיטה עם חיוך על פניי.
כך אני יושב מול המסך, משלטט את עצמי עד סוף הלילה, מפטיר בייאוש "מיליון ערוצים ואין מה לראות", ונזכר בערגה בימים שבהם היה הכל שחור ולבן, כשמישהו אחר החליט בשבילנו מה נראה בערב נתון.
ופתאום אני מבין קצת יותר את החרדים.