השיח הציבורי בכנסת המריא באחרונה לשיאים שטרם נודעו בנוף הפוליטי. על פי הדיווח של אריק בנדר ב"מעריב", ח"כ מאיר יצחק הלוי ("תקווה חדשה") הציע לאחרונה לקבוע רשימה של מילים שאסור יהיה להשמיע במשכן. הכוונה היא לביטויים בשפת ביבים כגון "מניאק", "סמרטוט רצפה", "אפס", "את/ה צריכ/ה אשפוז", "צבוע", "שקרן", "מושחת", "ברברית", "מחבל", "טרוריסט" ועוד כהנה וכהנה.

ההצעה ברוכה. יש להרחיק מדיוני הכנסת את אותם חברי הכנסת המנבלים את פיהם ונוקטים שפה בוטה ומכוערת. ההרחקה רק מדיון ספציפי אינה מספקת לטעמי שכן היא בוודאי לא תרחיק מפיותיהם את שפתם העכורה. עד כה, כל מנגנוני הכנסת שנועדו לשמור על שפה נקייה ותרבותית במשכן נעלמו כלא היו, ו־ועדת האתיקה גוססת.

אין מי שיעלה אל הדוכן ויגיש הצעה שיהיה בה כדי להרחיק כליל מהמליאה נבחרים שחוזרים ומשתמשים בשפה בוטה ללא מעצורים. השיח המכוער הזה, ומילים כגון "מחבל", "נבלה", "שקרן" ועוד - חייבים להיעלם. לטעמי, הרחקתו של חבר כנסת מהמליאה לאחר השמעת ביטויים כאלה לא רק שאיננה מרתיעה, אלא שנדמה לעתים כי המנבלים את פיהם זוכים כך לסיקור בולט יותר, כאשר המצלמה מלווה את סדרני הכנסת הניגשים אל הזועק והמשסה ומרחיקים אותו בכוח.

השיח הזה בין מפלגות יריבות ולעתים בין חברי כנסת, אפילו מאותה מפלגה, מגיע גם לבעלי אוזניים צעירות המאזינות לנבחרים ואחדים מהם מסיקים כי זו השפה לנקוט בה גם כאשר הם מתקוטטים עם חבריהם.

הידרדרות תרבות הדיבור בכנסת היא תהליך ארוך שנים אלא שנדמה כי באחרונה החריפה התופעה והפכה לקיצונית ואלימה יותר. גם הסיקור העיתונאי המקיף הופך את השפה המכוערת הזו לבולטת ומצוטטת יותר ויותר.

כיצד ניתן להקרין שפה תרבותית לילדים ובני נוער? הרי השיח הציבורי משפיע ללא ספק על הביטויים שהופכים להיות שגורים בקרב ילדינו ונכדינו.

הגיעה השעה לנקוט צעדים קשים יותר מאשר הרחקה מאולם המליאה. חבר כנסת שביטוייו האלימים חוזרים ונשנים צריך להיות מורחק לצמיתות מבית הנבחרים. הגיעה העת לנקוט מהלכים קיצוניים על מנת להחזיר מעט עטרה ליושנה ולרכך את השיח הציבורי הבוטה המהדהד מקצה הארץ ועד קצה.