1. הימים הנוראים
בימים אלה, כשפעמי תשרי מפציעים באופק חיינו, עם ישראל נערך כמדי שנה למירוק הנפש האישי והלאומי. לימים של חשבון נפש, תפילה וסליחה. לימים הנוראים. השם מטעה. שהרי עשרת הימים הפותחים כל שנה יהודית הם ימים של התעלות, שבהם אנו משליכים מעלינו את חטאינו ביחד עם קללות השנה היוצאת, ונכנסים מטוהרים ומלאי תקווה לחיקה של השנה החדשה.
אז מה ישתנה בשנה הזו, שנת תשפ"ב, הבאה עלינו לטובה? שבשנה הזו, נעביר את הימים הראשונים של השנה בימים נוראים במלוא מובן המילה, המספרים את סיפורה של השנה החדשה שבפתח. איך אשתי אומרת? "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור שרים, וריאנטים, מתים, חולים ומובטלים".
אומנם הממשלה של מטה הבטיחה לנו שינוי וריפוי, אבל ממשלה של מעלה גזרה עלינו כנראה ממשלה שקצרה ידה מהושיע.
2. תפילת יחיד
גם אם מישהו יתאמץ לפרגן לממשלה הבעייתית מעצם טיבה המקוטב, לא יוכל שלא לפכור אצבעות בייאוש נוכח הבשורה המלבבת, כי הממשלה פועלת במלוא הקיטור להגדלת קיבולת הקליטה של חולים במצב קשה בבתי החולים. כל מי שזוכר את המרוץ למכונות הנשמה לפני שנה על רקע תמונות הזוועה מאיטליה, מבין מאיפה זה בא. אבל לפני שהממשלה תוציא הודעה מרגיעה משלימה על הגדלת התפוסה בבתי העלמין, כדאי שתיזכר שאפילו בחלם כבר הבינו שעדיף לתקן את הגשר הרעוע כדי למנוע נפילות ממנו, מאשר לבנות בית חולים למרגלותיו.
אם הממשלה לא יודעת איך מנצחים את המגיפה בחמישה שבועות, או אפילו איך מורידים את התחלואה לרמת עצימות נמוכה, אזי כל שנותר לה הוא להתפלל בדבקות "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך", ולקוות שגרף הנדבקים היומי יצעד בנתיב הבריטי ויירד באופן עצמוני. זה לא שאני באמת מצפה מיאיר לפיד וממנסור עבאס שיתפללו את תפילת "אבינו מלכנו", אבל לפחות אפשר לצפות מבנט, שהרי הוא נותר כמעט לבדו במלחמה בקורונה.
למעט שר הבריאות, כל שותפי הממשלה הותירו את העיסוק בקורונה למומחה שכתב ספר. לפיד מסתפק בקריאות עידוד בזום ממרוקו, וליברמן משגר את מיטב פקידיו. דווקא יוצאת דופן לטובה מהבחינה הזו, שעשויה לתפוס מקום של כבוד לצדו של בנט בעזרת הגברים, היא השרה מרב מיכאלי, שלפחות השקיעה מחשבה והציעה שקופות החולים ישלחו זימון עם תור קבוע מראש לכל זכאי החיסון שטרם התחסנו. אני חושב שאין לפסול את הרעיון שפשטותו־מעלתו. להזיק זה לא יכול. אמרתם להוריד בירוקרטיה, אז הנה, זה רעיון. אולי יתברר שכל מי שטרם התחסן הוא מכחיש קורונה ומתנגד לחיסונים, ואולי יתברר שחלק ניכר מהלא מתחסנים הם סתם עצלנים שאין להם סבלנות וחשק לתאם תור.
3. עוטפים ברחמים
קיים פער תהומי בין הכיסוי התקשורתי הרופס והמאתרג של משבר הקורונה מאז כינון ממשלת הריפוי והשינוי לבין הכיסוי התוקפני והמאתגר של המשבר בתקופת נתניהו, עם מניין המתים היומי והמפורט, תיאורי הזוועה מבתי החולים וסיפורי הצבע על הנפטרים, שאותם הכרנו בשמותיהם.
מי שעקב עד השבוע אחר כיסוי המגיפה בשלושת הערוצים המרכזיים, עלול היה לקבל את הרושם שמדובר בעונת מלפפונים בתקשורת. אין דרמה. אין זעקה. אין חרדה. אין אשמה. אין האשמה. מגיפה על מי מנוחות שתסתדר מעצמה, אם רק נתמיד לצפות ב־BBC ובסקיי ניוז. זה מסביר מדוע חלק ניכר מקבינט הקורונה יצא לפגרה והרשה לעצמו לעקוב בחרדת קודש אחרי הגרף הבריטי.
הקורונה היא לא עוד מבצע צבאי שבו עוקבים אחר הצלחות היירוט של כיפת ברזל וסופגים מדי פעם הרוג או כמה פצועים. במקרים כאלה, כל הקבינט האזרחי מתכנס כדי לתת עצות לרמטכ"ל ולאנשי הצבא. אך דיוני קבינט הקורונה הם ממש לא מקום שבו אנשים חשובים ועסוקים כמו שר החוץ ושר האוצר צריכים להשחית את זמנם. הם לא מומחים במחלות. לא רופאים. לא אפידמיולוגים. לא סטטיסטיקאים. בטח שלא סטטיסטים במופע ארוך ומתסכל של עקומה על מערכת צירים.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו ישראל כ"ץ או בני גנץ היו נעדרים מישיבות קבינט הקורונה של נתניהו. כמה פעמים ביום היינו שומעים את המשפט המתחיל במילים "לא יעלה על הדעת". אבל כאשר מדובר ביאיר לפיד, מתברר שהרצפה באולפנים היא שעקומה, לא יאיר'קה. התחרות על "מאתרג השנה בתקשורת" לא נגמרת עד שהגברת השמנה שרה, ומתמודד מוביל על התואר הוא נחמיה שטרסלר, שתקף את מי שהעזו לבקר את היעדרותו של לפיד מישיבות קבינט הקורונה.
כותרת מאמרו של שטרסלר ביום ג' השבוע ראויה להתמודד על תואר "אתרוג השנה": "לפיד צדק אך נכנע ללינץ' בתקשורת... כי הוא (לפיד) יודע שברגע שהעיתונאים עולים על אפיק צדקני כלשהו, הם לא יפסיקו לפמפם אותו בלי סוף עד שכל הציבור יפזם בדיוק את אותו פזמון". לא יפה, נחמיה, כך לחשוף את השיטות העיתונאיות, שמי כמוך בקי ומנוסה בהן ומכיר את הטכניקה על בוריה. לא מגלים את סודות המקצוע. איך נמשיך להיכנס בנתניהו אם כולם יכירו את המניפולציה.
לגופו של עניין, יותר מההתנהגות של לפיד, מקוממים הנימוקים שבהם הוא עושה שימוש כדי להדוף את הביקורת. למשל, הטענה שלמשרד החוץ אין תפקיד מיוחד בעניין הקורונה. כדאי שמישהו יסביר למר לפיד, שסגירת שערי המדינה בפני אזרחי מדינות זרות, וסגירת מדינות זרות בפני תיירים מישראל, הם נושאים כבדי משקל שבגינם, בין היתר, קבע המחוקק כי שר החוץ יהיה חלק מקבינט הקורונה. יתרה מזו, לפיד, כמו גנץ לפניו, הוא גם ראש ממשלה חליפי, שיש לו סוג של אחריות־על משותפת עם ראש הממשלה לפעולת הממשלה ולהפעלתה.
לפיד, גם בלחץ התגובה בציבור על היעדרויותיו החוזרות ונשנות מקבינט הקורונה, חרף ניסיונות הגימוד של התקשורת, הודיע שהוא "קשוב לביקורת" ולכן בין מטלות משרד החוץ למאמצי העברת התקציב, יואיל להרעיף קמצוצי תשומת לב לקבינט הקורונה. הוא שכח, כאמור, שהוא גם ראש ממשלה חליפי שמרבית חברי הממשלה באחריותו (הוא היחיד שיכול לפטר אותם), והתקשורת, שגעשה ורעשה כשמונה הוד בצר למנכ"ל רה"מ החליפי, שמרה על דממה מוחלטת כשמונתה לאותו תפקיד בדיוק הגברת נעמה שולץ. זאת אף שלפיד, בניגוד מוחלט לגישתו של גנץ מול נתניהו, חוזר וטוען שיש ראש ממשלה אחד ושמו נפתלי בנט והוא בכלל מתמקד בענייני חוץ.
נחמיה שטרסלר היקר, כיצד היית מגיב לו התקיימה הרוטציה ונתניהו, כחליפי של גנץ, היה משגר לישיבות קבינט הקורונה את סגן השר במשרדו, פטין מולא? מה היה קורה לאמות הספים, באיזו דרגה של סולם ריכטר הייתה רועדת האדמה הפוליטית, אילו תגובת נתניהו הייתה שהוא היה בפגישה חשובה עם חברי קונגרס, המקורבים לאוונגליסטים ומי שעוסקים בקורונה הם גנץ ושר הבריאות?
אבל קורונה זה לא הכל. לקראת תשפ"ב ניתן להבחין מבעד לחמסינים של אוגוסט בענני הסתיו הקודרים שמצטברים באופן מאיים בטהרן ובדרום לבנון, בוושינגטון ובמוסקבה, וגם מזרחה לנו השקט היחסי בעמאן וברמאללה הוא שקט שלפני הסערה. שלא לדבר על לוד, רמלה, יפו ועכו.
מה עוד צריך להשתבש במקומותינו ובסביבותינו כדי שנבין שלנו יש משבר אקלים משלנו?