הבגידה הגדולה

שבועיים לפני נפילת סייגון ב־30 באפריל 1975, היה ג׳ו ביידן בן ה־32 אחד הסנאטורים שזומנו לבית הלבן לתדרוך סודי על המצב בווייטנאם. למרות מעמדו הזוטר ולפני שעשה לעצמו שם של פוליטיקאי דעתן בעל עמדות נחרצות ושל מי שחומד מלל ארכני בכל דבר ועניין, הבהיר ביידן לנשיא ג׳רלד פורד את דעתו על האסון בקצה המנהרה: המצב בווייטנאם היה אבוד ואסוני ועל אמריקה להימלט על נפשה. הסנאטור הצעיר מדלאוור בז לניואנסים. אף שלא היה בדעת מיעוט בין חבריו בפגישה, כפי שנכתב על המעמד בזמן אמת, אפילו הם נרתעו מ"ההרצאה החינוכית" שנתן לנשיא.

באביב 75׳ נותרה אמריקה מחוברת לדרום וייטנאם בפתיל אחרון ודק של מחויבות רופפת שכבר בער בקצהו. החייל האמריקאי האחרון עזב את וייטנאם ב־29 במרץ 1973, אחרי שנחתם בפריז הסכם שלום סהרורי ושקרי בסוף מקצה תעלולי רמייה של הנרי קיסינג׳ר בשליחות אדונו ריצ׳רד ניקסון. מה שנקרא לימים “בואו נברח ונגיד שניצחנו", ואחרי שניקסון הוריד את צפון וייטנאם על ברכיה באחת ממשימות ההפצצה הרצחניות בהיסטוריה בחג המולד 1972.

200 חיילי מארינס נשארו בסייגון כדי לשמור על השגרירות והקונסוליה ואיתם כ־5,000 אמריקאים נוספים, ערב רב של אנשי CIA, פקידים, מומחים ומשפחותיהם. שבויי המלחמה חזרו הביתה, וניקסון חגג את שובם במסיבת שחרור ראוותנית באוהל ענק שהוקם על מדשאת הבית הלבן, אחד מרגעי השיא האישיים של נשיאותו, שאת פרימתה כבר ניתן היה לשמוע.

פורד, הסגן שלא נבחר ולא נשאר, היה קונה את עולמו אלמלא חנן את ניקסון אחרי התפטרותו. הוא היה פוליטיקאי אפור שנשאב לסגנות אחרי התפטרות קודמו ספירו אגניו; הוא היה נקי מכתמי ווטרגייט, מרובע ואפור באורחותיו האישיים ומי שהוטל עליו לנווט את אמריקה משילוב מרסק מורל לאומי של התבוסה הצורבת בדרום־מזרח אסיה, טראומת ווטרגייט, משבר כלכלי, אמברגו נפט והחולות הטובעניים במזרח התיכון.

שבוע לפני קריסת דרום וייטנאם ונפילת סייגון הכריז פורד בנאום מול סטודנטים באוניברסיטת טוליין, על סוף מעורבותה של אמריקה בווייטנאם: “אמריקה יכולה להשיב לעצמה את כבודה העצמי שהיה לפני וייטנאם", אמר. “היא לא תשיב אותו אם תילחם שוב במלחמה שהסתיימה עבורנו". דבריו התקבלו בתשואות סוערות. למרות המראות המרסקים של הפינוי החפוז מסייגון, עלתה הפופולריות של פורד. בעיקר משום שמעיין דמעות התנין של אמריקה חרב, ומחזות הזוועה של בני בריתם הדרומיים תלויים על מגלשי מסוקים, נופלים לים ובוכים בהמוניהם במגרש החניה של השגרירות, שבו המתינו לשווא לפינוי המובטח, לא חדרו את קרום הטינה והעוינות הקשיח שצימחה האומה ששכלה במהלך 15 שנות מאבק מזוין 58 אלף חיילים והיו לה אלפי נעדרים.

ההתנגדות למלחמה הפכה כה דומיננטית, עד שהחיילים ששבו לאמריקה לא חוו אותה יותר כבית. כדרכה של אמריקה, ההרס בווייטנאם ו־3 מיליון מתים, חיילים ואזרחים כאחד, לא נרשם בתודעתה האנוכית.

הפגישה בבית הלבן לא הייתה המילה האחרונה של ביידן בנושא וייטנאם. מי שבודק את עמדותיו המוצהרות ב־1975, שחלקן מעוותות כיום בידי מתנגדיו ברשתות החברתיות, יתקשה למצוא את הזיקה המתבקשת בין מי שנחשב לאחד הנשיאים האמפתיים בהיסטוריה ובין האופן שבו הקשיח את לבו לפני כמעט 50 שנה.

ביידן היה מתנגד קולני לשימוש בכסף אמריקאי ולסיכון חיי אמריקאים במילוי חוב מוסרי והבטחה מפורשת: לא להשאיר מאחור עשרות אלפי וייטנאמים שסיכנו את חייהם בשיתוף פעולה עם אמריקה. “לארצות הברית אין מחויבות לפנות דרום וייטנאמי אחד או 100,001", אמר ביידן בנאום בסנאט. פורד זימן את ביידן לפגישה אישית וניסה לשנות את עמדתו הנחרצת. הוא הזכיר לו את האתוס האמריקאי בקליטת פליטים כסלע קיומה ואת המסורת של קבלת פנים חמה לנמלטים ממלחמות וממשטרי דיכוי, אבל ביידן דבק בדעתו. לא רק שווייטנאם הייתה מטרה אבודה, אמר, היא גם עלתה לאמריקה מחיר דמים בלתי נסבל, גרמה לשסע עמוק בחברה האמריקאית והייתה אסון וטעות ניווט שמוטב לאמריקה לשכוח.

זה לא סוד שכפוליטיקאי עבר ביידן דרך ארוכה, רצופה מהפכים אידיאולוגיים וטרגדיות אישיות שעיצבו אותו. קשה לתמצת את כל פועלו לקפלייה נוחה לבליעה הנמסה בגוף ומעניקה סיקור עובדתי והצצה אינטימית לנשמתו. אבל כל מה שהיה ונותר מוזר וצורם כל כך בהתנהלותו מול נפילת קאבול והאופן שבו נתפס מפלבל בעיניו בתקשורת שחמלה עליו עד עתה, הופך ברור ונהיר יותר בחזרה ל־1975.

הנשיא החומל, אוהב האדם, המנחם והמחבק הסדרתי; מי שעיניו נראות לעתים קרובות כאגמי דמעות גואים על גדותיהם; לוקה בקסנופוביה מוזרה. לא בגרסה הכוחנית וההרסנית שלה, אלא במין קהות חושים מוזרה, מבט קפוא על העולם ולקות שמיעה עם טנטון מנסר.

זה גילוי האחראי לחוסר נוחות קיצוני ולבדיקה מחודשת של האמפתיה הביידנית. מסתבר שהיא שמורה בעיקר לאידיאה של אמריקה כאומה שביידן מייחס לה ערכי מוסר נעלים ולאמריקאים, שלא במקרה הם גם מי שבחרו בו. ביידן עוצב בנסיבות מחמירות בעיקר, והוא “ממוקד כלייזר" - אמירה פופולרית להקיא בממשל בשבועות האחרונים - במשימה המונחת בדרכו בטווח הקצר. המשימה לחלץ כמה שיותר אמריקאים מאפגניסטן לפני שהטאליבן ייטוש את מתקפת יחסי הציבור המגמגמת לטובת הדנ"א הרצחני שלו.

כל הכוחות שתמיד שמים רגל לנשיא, מקהילת הביון ובראשה ה־CIA שלא החמיץ מעולם הזדמנות להחמיץ; דרך יועצים רדופי אימת ועדות חקירה עתידיות; פנטגון עמוס להתפקע בגנרלים מרובעי לסת ששואפים להיראות כמי שאינם נמלטים במרוצה אל ההרים ועד מזכיר הגנה שהיה בעד המלחמה לפני עשור ומזכיר מדינה מסויט שואה - כל אלה חברו להציג בפני ביידן מצגת מבולבלת, עמוסת סתירות והערכות מודיעין שגויות בדבר הזמן שייקח לטאליבן להשלים השתלטות על אפגניסטן לנוכח לוחמה עיקשת מול הצבא המצויד במיטב כלי משחית אמריקאיים.

ולא נשכח את ירושת האסון הכתום, שחתם על הסכם כניעה מביש, התחייב על מועד יציאה והניח לפשיסטים גבלסיים כסטיבן מילר להשמיד את מערך קליטת הפליטים, לבלום את הטיפול באשרות היציאה ולהפיץ את הפקידים לכל עבר תוך שהוא מטפטף רעל נגד האנושות שאינה המעוז הרפובליקני של טראמפ.

פתאום התחזק כוחה של אמירה ותיקה על ביידן ש"עמד תמיד בצד הלא נכון של כל החלטה במדיניות החוץ". כמו להצביע נגד מלחמת עיראק הראשונה ובעד השנייה. הוא היה בעד חיילים נוספים באפגניסטן ובהמשך התנגד. הוא יעץ לאובמה נגד המבצע להריגת אוסמה בן לאדן. כל זה חושף אך לא מסביר את האופן המגומגם והמביש שבו לא הצליח ביידן לנסח אמירה אמפתית אחת על כ־80 אלף האפגנים שניתנה להם הבטחה לחילוץ, אף שהוא מעדיף אומדן צנוע יותר. רוב הזמן התעקש ביידן לדבר על המחויבות לחלץ אמריקאים. וגם לגבי כולם התקשה להתחייב.

לקח לתקשורת הנושפת בדרך כלל רוח נעימה בגבו כמה ימים להבין שביידן אינו מסוגל להגות את השם המפורש “בני בריתנו האפגנים": מתרגמים, מורי דרך, כוחות סיוע, עובדי קונסוליה ובני משפחותיהם. על פי עדותו של ריצ׳רד הולברוק, מי שהיה שליח מיוחד של אובמה לאפגניסטן וכתב בספרו כי ביידן טען שאין לאמריקה מחויבות לאפגנים שסייעו, באותה שיחה התכחש ביידן לאחריות מוסרית של אמריקה לגורל נשים באפגניסטן.

“אין לי כל כוונה לשלוח חזרה את בני לאפגניסטן ולסכן את חייו בשם זכויות הנשים", אמר ביידן על פי ספרו של הולברוק. “יכול להיות שאני הבן זונה היחיד באולם", אמר ביידן באירוע דמוקרטי ב־1975, שהתנגד לסייע לקמבודיה. “נמאס לי לשמוע על מוסר ועל מחויבות מוסרית. מגיע הרגע שבו אין יכולת לעמוד בחובה מוסרית כלפי העולם".

בו ביידן לקח פסק זמן מהקריירה הפוליטית המבטיחה שלו והתנדב לשרת באפגניסטן. לא היה גאה מאביו, שהגיע תכופות לאפגניסטן והצטלם כשהוא מביט באהבה בבנו. ביידן הבן שב בשלום מאפגניסטן אך מת מסרטן. נדמה שעבור ביידן, ששכל את אשתו הראשונה ובתו בתאונת דרכים, זה היה מוות אחד יותר מדי. הוא רואה במציאת תרופה לסרטן משימה קדושה, אבל הרושם הוא שבתודעתו קשור מות בנו לאפגניסטן. זאת התקה לא חסרת שחר, ויש בה כדי להסביר את האופן שבו מתקשה ביידן להתמודד עם קצב האירועים ואת הסתימה הפתאומית של בלוטות האמפתיה המפורסמות.

אלו אינן “חדשות מתפרצות" לומר על ביידן שקפצה עליו זקנה. הוא נכנס לבית הלבן בגיל 78. אבל פתאום חלה הידרדרות בשמיעה שלו. גבותיו הלבינו, ועיניו נראות כבויות. מי שהבטיח דיווחי אמת כדרך חיים, נראה כשקרן סדרתי או לפחות כמי שהעדכון היומי שלו מותיר אותו מבולבל ותלוש מהמתרחש בשטח. רק בנאום השלישי שלו במשבר, אחרי שניים שהיו שוברי לב בסטייתם מהמציאות, נרשמה התאוששות אידיאולוגית בחמ"ל: בתשובה על שאלת עיתונאי התעורר ביידן מתרדמת האמפתיה שלו והבטיח במילים ברורות (כמעט) שמבצע החילוץ כולל כמובן גם את בני הברית האפגנים.

מעבר לשבר האידיאולוגי הגדול הראשון עם ביידן מסתתר המערך הקונסולרי העוין והנרגן ששוטרי ההגירה והפקידים חמוצי הסבר בקונסוליות הדנות בעניינם של הפליטים הם פרצופו האמיתי. זה דבר אחד להשליך אותנו מתור הכניסה בניוארק כדי לתקן שורה שגויה בטופס שנועד להכשיל מאות שלומיאלים כמונו שממתינים לעט אחד; ודבר אחר להוציא פליטים מבוהלים מהתור בקאבול מחוץ לשער הכניסה, כדי להשלים את בקשת הוויזה. בקצב הרגיל שלהם, המטוס האחרון ימריא לדרכו ומחלקת הוויזות תמשיך בעבודתה שנים אחרי סוף הפינוי.

סייגון, המשל ומוסר ההשכל, למרות ארבע תוכניות פינוי שונות, נלכדה באופסייד של הכחשת מציאות ונדחקה לפינוי מוטס ומוסק. אחת הדרמות הגדולות של המאה ה־20, כולל מסוקים שהושלכו לים מנושאות מטוסים כדי לפנות מקום לפליטים. ועדיין פינו האמריקאים 135 אלף וייטנאמיים. פורד אמר: “לעשות פחות מזה לעניות דעתי, רק יוסיף בושה מוסרית לתבוסה צבאית". שחקן הפוטבול לשעבר וחובב הגולף, נשיא מקרי, קהה ואטום למדי שנדרס בבחירות 1976 על ידי ג׳ימי קרטר וכמעט הודח במפלגתו בידי רונלד רייגן, מתגלה בהשוואה לביידן, המסתובב כעיוור בשדה מוקשים, כאישיות מוסרית נעלה.

מ־1975 ועד שנות ה־90 קלטה אמריקה 300 אלף פליטים וייטנאמיים. הנפילה באפריל לא הייתה פחות מפתיעה ודרמטית מנפילת קאבול. בישיבת הפוליטבירו של צפון וייטנאם בחודש מרץ היה התסריט האופטימי השתלטות על דרום וייטנאם עד סוף 1976. כאשר שטף הצבא דרומה והערים הגדולות נפלו, החליטו המפקדים להעניק את סייגון כמתנת יום הולדת להו־צ׳י־מין, שנולד במאי.

בשנת 2000, במלאת 25 שנה לנפילת סייגון, מצאתי את עצמי שרוע שתוי למדי על מרפסת הגג של מלון “קארוול" בהו־צ׳י־מין־סיטי, הלא היא סייגון. זאת המרפסת עם מסעדה צרפתית נחשבת בטבורה, שהייתה משכן הקבע של הכתבים המיתולוגיים שדיווחו על מלחמת וייטנאם. לכאן חזרו משדות הקרב שון פלין, טים אובראיין, פיליפ קפוטו, מייקל הר, ניל שיהאן, גלוריה אמרסון, דון מק׳אלין, טים פייג׳, דיוויד הלברשטם ורבים אחרים. כאן ישב ג׳ו גאלוויי (שבתזמון סמלי מת בשבוע שעבר בתחילת הפינוי מקאבול), הכתב והצלם שנשא נשק במלחמה, השתתף במרחץ הדמים הראשון בווייטנאם וכתב יחד עם קולונל הרולד מור את “We Were Soldiers Once…And Young", שהפך לסרט מלחמה חזק עם מל גיבסון, סם אליוט ובארי פפר כגאלוויי.

לכאן הגיע מסטול כהרגלו על מסקלין ואמפטמינים כתבנו הנטר תומפסון, שווייטנאם 75׳ כה הבהילה אותו עד שנמלט ממנה למסע קניות וג׳קוזי עם אשתו בהונג קונג והחמיץ את הפינוי. נטישת עמדה שסימנה את השבר הגדול שלו עם מגזין הבית “רולינג סטון" ועם עורכו יאן וונר. אבל אני נגרר.

לא ירו עלינו בגיחה ההיא, אוקיי, קצת יריות בפנום־פן, אבל זה היה סיוט שמעולם לא כתבתי עליו. גם משום שאין שיעור מאלף יותר לאמריקנולוג פתי מאשר ביקור בווייטנאם וקמבודיה, המקומות שבהם לאנשים רבים מדי מכל האומות אבד צלם אנוש, ולראות מקרוב את הצלקות שהשאירה ההתנפלות האמריקאית הרצחנית על ישויות לאומיות לפותות בסכסוך פנימי בשם הרעיון המטומטם שאמריקה יכולה לעצור תהליכים פוליטיים וחברתיים, לכפות ערכים דמוקרטיים ולהצליח בהקמת אומות לרוחה. גם משום שאף אחד אינו אפקטיבי יותר מהווייטנאמים בהנצחת התבוסה האמריקאית: כמו טנקים אמריקאיים נטושים ברחובות הו־צ׳י־מין־סיטי, מסוקים שמוטי רוטורים, גרפיטי ושמחת מנצחים. בכל מקום שאליו תפנה תקועה בפניך הערווה האמריקאית הגדולה. המקומיים כבר עייפו מלבעול אותה, ורק האורח עומד נכלם מול החרפה.

במרפסת של ה"הקארוול" מונחים אמריקאים רבים בגלגולם החדש. כעת הם תיירים עתירי דולרים, חובבי טוק־טוקים ממונעים, בולסי אוכל רחוב חריף, בירה וייטנאמית רעה, ובעיקר קונוסרים של חיי לילה, שכרות וזנות. את מה שלא הצליחו להרוס לפני 50 שנה הם חומסים עכשיו בידידות המבעבעת שלהם למקומיים דקי הגזרה, שלהם אינם מתביישים ללעוג מאחורי גבם. בפנום־פן לקחו אותם בלילה, בחולצות הוואי המהבהבות שלהם, לרובע הילדות למכירה. בבוקר הם נרעשו משדות הקטל וממוזיאון העינויים של החמר רוז׳.

במשקה הרביעי בערך החלה המרפסת להסתובב. כנראה רק אני. הרכב רוק וייטנאמי המתמחה בגרסאות כיסוי של קלאסיקה אמריקאית לשירים מסרטים על המלחמה, שרה (בכל היקר לי) גרסה קופצנית של “בית מתוק אלבמה" של לינרד סקינרד. שיר מ־1974. גיטריסט עם גיבסון שינן היטב את ריף הפתיחה של אד קינג, וכמה אמריקאים קמו והחלו לרקוד עם השיר, שעיקרו כמה ווטרגייט וג׳ורג׳ וואלאס לא מטרידים אותנו. תומפסון לא היה יכול לכתוב את זה. גם לא הר.

1,373 אמריקאים ו־5,680 וייטנאמים פונו מסייגון ביום האחרון. השגריר גרהאם מרטין, בבריאות נפשית ופיזית מעורערות אחרי מות בנו במלחמה, התכחש לסופניות של הפינוי עד הרגע האחרון, מה שסרבל שלא לצורך תוכנית פינוי ישימה. הוא צעד למסוק עם הדגל המקופל בידו האחת והפודל הקטן שלו בשנייה. השגריר מיאן לשמוע את אזהרות איש ה־CIA פרנק סנאפ על קריסת צבא דרום וייטנאם. קריאות העזרה ובכיים של הנותרים מאחור סייטו את סנאפ שנים רבות אחרי ששב הביתה.

האמת המרה, אמר מישהו, היא שהמלחמה האמריקאית בווייטנאם הייתה טעות ופשע: היא נולדה בקלות דעת, היא יושמה בברוטליות קטלנית ונזנחה לאנחות בחולשה מבהילה; עצם קיומה הוא פשע נגד האנושות. הנרי קיסינג׳ר הוא היחיד שניתן עדיין להעמיד למשפט בהאג כפושע מלחמה.

מאז מלחמת העולם השנייה, וגם אותה לא בגפה, לא ניצחה אמריקה באף מלחמה. אומה אחרת הייתה מפיקה מזה לקחים. לא קוריאה, לא הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, לא וייטנאם והגיחות ללאוס וקמבודיה, לא מלחמת עיראק, פעמיים, ולא אפגניסטן. במקרה הטוב מכריז נשיא מוכה הזיות שהמשימה הושלמה וחוזר הביתה; במקרה הגרוע הכוחות מתקפלים אחורה במועד שנקבע מראש מתוך הכרה שאי אפשר לנצח.

ויש גם אסונות כמו פינוי סייגון וקאבול. בדרך איבדה אמריקה לוחמים ועשתה עצמה קולטת פצועים והלומי קרב. הווטראנים האלה הם מי שהרעיון שאחיהם האפגנים ייעזבו לגורלם, מעביר אותם על דעתם מחימה. מלחמות לעולם אינן עוזבות את אמריקה לנפשה. ברמה האלמנטרית ביותר, הן הופכות לפריזמה שדרכה רואה אמריקה את עצמה. כשהם לא יורים באויב, הם יורים איש באחיו.

אינני זוכר לאן שטנו, אבל מתישהו עלינו על מין טרפדת אזרחית מברזל, שהזכירה בעיקר את ה־PBR המפליגה במעלה הנהר ב"אפוקליפסה עכשיו". זה היה סיגר אטום ומחניק עם דרגשים קשים ומלא להתפקע. החכמים בינינו יצאו החוצה ונצמדו לידיות והפקירו את פניהם לרוח טרופית לוהטת ולמים הירוקים של הנהר. זה לקח שבע שעות. כל מה שהיה חסר לי, אז ובדיעבד, היה "Fortunate Son" של קרידנס בפס הקול אף על פי שהייתי מסתדר גם עם "All Along The Watchtower" בגרסת הנדריקס. רק לא "The End" של הדורז. ג׳ים מוריסון, איזה Dork.