בליל 3־4 במרץ, 1957, ברחוב עמנואל הרומי בתל אביב, ירה זאב אקשטיין בד"ר ישראל קסטנר. עוד באותו הלילה נעצרו אקשטיין ודן שמר, מי שנהג בג'יפ שבו הגיעו השניים ושבו נמלטו. קסטנר מת כעבור 11 יום בבית החולים. השניים הודו במעשה, ואקשטיין מסר כי מי שהסית אותו לרצוח את קסטנר ומסר לו אקדח היה איש לח"י לשעבר, יוסף מנקס.
קסטנר היה בין מקימי "ועד ההצלה" בבודפשט, הונגריה, בשנות ההשמדה. בהונגריה שלט האדמירל מיקלוש הורטי, בעל בריתו של אדולף היטלר. בשנים אלו סייע קסטנר לפליטים יהודים רבים, מאלה שנמלטו מארצות הכיבוש הגרמני וגם ליהודי הונגריה שסבלו מרדיפות (אך עדיין לא נשלחו להשמדה).
קסטנר היה נציג "קרן היסוד" בהונגריה, וגם שימש מרגל בשירות גרמניה הנאצית. המפעיל שלו היה קצין המודיעין הגרמני אדולף אורבן. מחקריהם של אלי ריכנטל, אלי ויזל ושמעון ויזנטל אישרו עובדות אלו, אף שקסטנר שיקר והכחיש אותן. הוא גם הכחיש שלחץ על הצנחנים שנשלחו מארץ ישראל להסגיר עצמם למשטרה ההונגרית. אחד מהם, יואל פלגי, סתר את דבריו. הגרמנים עצמם "כבשו" את הונגריה רק במרץ 1944.
קשריו הקודמים עם המודיעין הגרמני סייעו לקסטנר להגיע לאדולף אייכמן, והוא קיים עמו ועם נציגיו קשרים רצופים עד תום המלחמה. הגרמנים הציעו את עסקת "סחורה תמורת דם" - מיליון יהודים שלא יישלחו לאושוויץ, תמורת 10,000 משאיות עמוסות אספקה. יואל ברנד, איש "ועד ההצלה", נשלח להיפגש עם ראשי היישוב בארץ ישראל כדי לקדם את העסקה. הם הסגירו אותו למודיעין הבריטי, והוא הוחזק בכלא בקהיר עד שהסתיימה השמדת חצי מיליון יהודי הונגריה.
קסטנר דרש וקיבל אישור ליציאתם מהונגריה של 1,684 יהודים "נבחרים" ברכבת לשוויץ. תמורת זאת שילם קסטנר לאייכמן ואנשיו בשתיקה ובהשתקה. הוא לא הזעיק ולא הזהיר את יהודי הונגריה, אף שידע היטב מהי אושוויץ ולשם מה מגרשים לשם את היהודים. אחרי המלחמה טען קסטנר שרק בזכותו גם הוסטו שש רכבות עם 18 אלף יהודים שהיו מיועדות לאושוויץ - לעבודות כפייה באוסטריה, ולא להשמדה. במשפטי נירנברג וב"משפט קסטנר" הוכח כי שיקר.
לקראת סוף המלחמה סייר קסטנר עם קצינים נאצים בכירים במחנות ההשמדה ברגן בלזן, טרזיינשטט ומאוטהאוזן. קסטנר גם שיקר והכחיש כי אחרי המלחמה פעל להצלתם מגזר דין מוות של פושעי מלחמה נאצים ובהם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס־אס ועוזרו של אייכמן.
על סיועו לבכר כתב קסטנר לאליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של ישראל: "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר. בכר היה קולונל אס.אס לשעבר... ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית. השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו".
# # #
"משפט קסטנר" החל כמשפט דיבה נגד יהודי הונגרי בשם מלכיאל גרינוולד, שמשפחתו נרצחה באושוויץ. הוא הדפיס כמה עלונים ובהם האשים את קסטנר, אז חבר מפא"י ופקיד ממשלתי, בשיתוף פעולה עם הגרמנים. עורך דינו של גרינוולד, שמואל תמיר, הפך מסנגור לקטגור והוכיח כי קסטנר אכן שיתף פעולה ועשה זאת בידיעת ראשי היישוב בארץ.
השופט בנימין הלוי קבע בפסק דינו (בבית המשפט המחוזי) כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". המדינה ערערה. במהלך הערעור נרצח קסטנר. ברוב של 3:2 זיכה בית המשפט העליון את קסטנר (לאחר מותו) משיתוף פעולה מכוון עם הגרמנים, אך קבע כי שיקר בנירנברג כדי להציל את חייהם של פושעי מלחמה נאצים לאחר המלחמה.
קסטנר נרצח לפני כ־65 שנה. ובכל זאת, השב"כ עדיין אוסר לפרסם את רוב המסמכים שבידו, הנוגעים לרצח. ההיסטוריון ד"ר נדב קפלן, הכותב על הפרשה, ביקש לעיין בחומר, נענה בסירוב ועתר לבג"ץ. בדיון (בדלתיים סגורות!) שנערך לפני שנה וחצי לא השתכנעו השופטים מתירוצי השב"כ והטילו עליהם לנמק בכתב ובתוך 60 יום מדוע פרסום הפרשה הזאת "יכביד על פעולות הארגון" או "יפגע בביטחון המדינה".
השבוע כתב עיתונאי "הארץ" עופר אדרת כי "מתחת לרדאר" ובלא כל פרסום מקדים, העלה השב"כ מספר מסמכים לאתר ארכיון המדינה, ובכך קיווה אולי לרצות את השופטים. הדיון בעתירה עדיין נמשך.
נכנסתי לאתר. מצאתי את המסמכים. גם במה שפורסם - הרבה הושחר. שני המסמכים החשובים הם "סיכום הפרשה", שכתב מישהו מהשב"כ ב־1957, והשני - מסמך שבו דן ראש השב"כ ב־1962 בבקשה לחנינה לשלושת הנידונים. הוא המליץ על שחרורם.
עיינתי גם בפרוטוקול ישיבת הממשלה בראשות בן־גוריון, שהתקיימה ב־12 במרץ 1957.
# # #
ב־1985 כתב איסר הראל, ראש שירותי הביטחון בימי פרשת קסטנר, ספר בשם "האמת על רצח קסטנר - טרור יהודי במדינת ישראל". עם כל מחקר ומסמך חדש המתפרסם על הפרשה, מסתבר לי בדיעבד ששם המחבר שעל הכריכה הוא ככל הנראה אחת העובדות הנכונות היחידות בספר.
הראל טוען בספרו, בין השאר, כי מי שעמדו מאחורי הרצח הם יוסף מנקס (שהורשע), יעקב חירותי (שכלל לא הועמד לדין באשמה זו) ואבי המנוח, ד"ר ישראל אלדד. אבן הנגף המרכזית שרבצה בבסיס התיאוריה של הראל הייתה ועודנה אחת: זאב אקשטיין, הרוצח, היה איש שב"כ. הוא נשלח לרגל אחר פעילויותיהם החתרניות של חברי "חוג סולם" (הירחון שאבא שלי פרסם באותם ימים). כיוון שהיה סוכן פרובוקטור מגושם מאוד - זיהו אותו וגירשו אותו לאחר זמן קצר. הראל טוען, לעומת זאת, שאקשטיין נשבה בקסמם של פעילי "חוג סולם" ולא ניתן היה לסמוך עליו יותר. לכן דווקא השב"כ פיטר אותו.
מיד לאחר הרצח טען אבי, כמו רבים אחרים, כי ממשלת ישראל הורתה לשב"כ לחסל את קסטנר כדי להשתיק אותו. החשש היה שאם יורשע גם בבית המשפט העליון והמדינה תיאלץ להעמידו לדין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים - יפתח את פיו ויספר כי כל מעשיו, בזמן המלחמה ולאחריה, היו "ברשות ובסמכות" מטעם ראשי היישוב, קרי: דוד בן־גוריון.
היה צורך להשתיקו, ואם אפשר בהזדמנות זו גם להעליל את הרצח על "מחתרת סולם" - מה טוב. ולכן, גם לאחר 65 שנים, היה השב"כ חייב להשחיר שמות ופסקאות שלמות במסמכים ולהטיל חיסיון לעוד עשרות שנים על רוב החומר.
כשעיינתי השבוע ב"תיק ישראל אלדד" בארכיון בית המשפט העליון (בגנזך המדינה), שמחתי למצוא שם מסמך שב"כי שכותרתו "מיהו ד"ר אלדד?" וממנו עולה כי השב"כ היה סבור שאבא שלי היה "אביהם הרוחני של לוחמי מחתרת לח"י"; ועוד ראיתי כי על 79 עמודים בתיק זה מוטל עדיין חיסיון.
מפרוטוקול הממשלה למדתי שבן־גוריון קרא כל שורה בירחון "סולם" והגדיר את אלדד כ"אחד העם" של המחתרת. לא על שום פייסנותו חלילה, אלא רק משום שהיה בעיניו תיאורטיקן חסר יכולת ביצוע.
ולכן, עד שלא יוכח אחרת, זו האמת: השב"כ, בשליחות ממשלת ישראל, שלח את אחד מאנשיו, זאב אקשטיין, לרצוח את קסטנר ולהעליל את הרצח על "מחתרת" שהנהיגו יוצאי לח"י. יש דרך אחת להפריך את הטענה הזאת: להסיר את החיסיון ולפרסם את כל תיקי השב"כ הקשורים לרצח.
זה כמובן לא יפגע בביטחון המדינה אחרי 65 שנים. זה יפגע במפא"י ההיסטורית ובמנהיגיה, ובמורשת של השב"כ. עד שלא ימחקו את ההשחרות ויסירו את החיסיון - מוטל עליהם כתם שחור של חיפוי על רצח.