אני בת לדור התוך כדי. נולדתי תוך כדי המלחמה, יום כיפור. כמו כל חבריי, ילידי אותה מלחמה ארורה, האמנתי שלהיט המלחמה הגדול, "הבטחתם יונה", של שמואל הספרי נכתב למעננו. תוך כדי שירה ושכנוע עצמי שהילדים שלנו כבר לא יילחמו בשום מערכה, גילינו שהוא בכלל נכתב לילידי השנה שאחר כך.
אני בת לדור התוך כדי. השתחררתי מהצבא ותוך כדי היציאה לחיים העצמאיים שכרתי דירה, עבדתי בשלוש עבודות ולמדתי באוניברסיטה. הרי סיפרו לי שבלי תואר ראשון, אולי אפילו שני, אף מקום עבודה לא יטרח להעיף מבט לעברי.
כבת לדור התוך כדי, שברגעים אלה ממש, תוך כדי כתיבת טור אישי, משתיקה שלוש הודעות וואטסאפ, מתעלמת מהרטט של הסלולרי ומהמבזק שברקע, למדתי שאי אפשר באמת לדומם רעשי רקע. כי הרקע, גיליתי, הוא הפנים שלי. ולדומם את הפנים שלי זו פעולה שאולי בודהיסטים מיומנים יודעים לעשות, או כאלה שיש להם זמן לתרגל יוגה. לא אני. אותי החיים לימדו שאם אני לא כל הזמן בתכונה ובעשייה, משהו רע עומד להתרחש. מנוחה בהר המנוחות, אומרים אצלנו בבית.
וכך מצאתי את עצמי למעלה מ־20 שנה עובדת 17 שעות ביממה טובה, ולפעמים קצת יותר ביממה גרועה. סיפרתי לעצמי אין ספור סיפורים: שהכוח המניע שלי הוא הכוח המכלה, שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי ולכן לא רוצה להפסיד שום דבר, ושאין לי תחליף. כלומר יש, אבל כל תחליף לא יהיה אני. איך כתב אלתרמן? "יש יפות ממנה, אבל יפות כמוה אין", רק שהגרסה שלי הייתה סיפורה של שפחה. היו שפחות גדולות ממני, אבל שפחות כמוני לא היו.
יותר ויותר בנות ובני גילי, כלומר כאלה שעכשיו נמצאים באמצע שנות ה־40 שלהם, עושים את המהלך שנראה לרבים מוזר מאוד. הם קמים והולכים. הם לא רוצים להיות יותר עבדים ושפחות. "תשמעי, היה לי המון זמן לחשוב על זה בתקופת הקורונה, והנה, הגיעה המסקנה המתבקשת. קמתי והלכתי", סיפרה לי השבוע חברה בת 43, עד לא מזמן בכירה מאוד בשלוחה הישראלית של חברה אמריקאית. המשכורת שלה הייתה בת 5 ספרות והתחילה ב־7. אחרי מיסוי אכזרי, היא נשארה עם כ־35 אלף שקל ביד, חודש בחודשו, לא כולל משכורת 13, הטבות ונסיעות כשאין איזה נגיף מוזר שמשתלט על ניהול העולם. לא רע בכלל.
"לא רע, אבל אני לא היחידה", היא אומרת. "הבנתי שאין טעם בחיים כאלה לאורך זמן. אני לא רוצה יותר שיטחנו לי את הראש בשבתות, בחגים ובלילות. אני רוצה לראות את הילדים שלי גדלים". אני יודעת שקל מיד להפיל את העניין על הרקע הכלכלי הטוב שלה, אבל היא לא לבד. התופעה הזו חוצה תפקידים ומשכורות. הרי מי שממילא הרוויח זיפת ולא זכה להערכה, בכלל אין סיבה שיישאר במקום.
אני מכירה עוד ועוד אנשים שבשנה וחצי האחרונות, בזמן שנכפה עליהם לשבת בבית, למדו להקשיב פנימה. חלק לא מבוטל מהם הבין שהוא מכלה את זמנו בעבודה שואבת שהוא לא מאוד אוהב, כשהחיים שלו עוברים לידו, והחליט לעצור ולהצטרף אל חייו.
ואני, בת מסורה לדור התוך כדי, כותבת את השורות האלה ומדי פעם מציצה בצילומי וידיאו קצרצרים ברזולוציה גרועה שצילמו הילדים שלי, בזמן שהייתי נטועה עמוק בתוך עוד איזו עבודה שחשתי שהיא תכלית חיי, כשהיא בעצם הייתה עוברת אורח שלא נשאר ממנה הרבה, פרט לארכיון כתבות ומדורים שמן בגוגל, וכמה תיקונים לחוק ומאבקים חברתיים שלעד אהיה גאה בהם.
בצילומי הווידיאו האלה אני יושבת עם הראש בתוך המחשב והם מאחוריי, מדברים אליי. אני לא באמת שומעת אותם. אני עונה להם תוך כדי. נתונה כל כולי למשימה העיתונאית. יש לי דד־ליין, ועוד דד־ליין, ועוד מוסף להוציא, ועוד כתבה, ועוד שיחה מקולגה שצריך פוש לאגו. כולם מגיעים לפניהם.
אני, בת לדור התוך כדי, מעלתי במשימתי כאמא. כשאמרו לי: "תיהני מהזמן איתם", בניתי תלי־תלים של הסברים מדוע השיטה שלי כן עובדת. והנה, אחרי יום כיפור ולפני יום הולדתי, אני מודיעה לעצמי ולעולם: הלוואי שהיה לי האומץ בזמן לעשות את מה שחבריי עושים. קמים ופותחים ספר חדש בחייהם ללא פרקי עבדות. אני עשיתי את המהלך הזה מאוחר מדי, וחבל שכך. אין לי שום דרך להחזיר את הזמן האבוד עם הילדים וכל הכבוד למי שמעז בזמן. ברוך מתיר אסורים.
קריאה ראשונה
"חברים בכל מיני צבעים", שכתבה המשוררת והסופרת חנה גולדברג, הוא בדיוק מסוג השירים שהפכו לפזמונים ומצדיקים ספר משלהם. 20 שנה לאחר שראה אור לראשונה עם איוריה של כריסטינה קדמון, הוא מוגש במהדורה חדשה עם איוריו השמחים של אביאל בסיל, ועם שני בתים נוספים, גם הם סביב סובלנות וקבלתם של כל אחת ואחד כפי שהם.
אל החבר השחור, החברה תכולת העיניים, החבר הג'ינג'י ועוד, מצטרפים צמד בתים חדשים עם חברים שאי אפשר לוותר עליהם, וככתוב במילות הפזמון החוזר: "איזה כיף שיש המון חברים / המון חברים בכל מיני צבעים". האחת כבדת שמיעה והשני בכיסא גלגלים. השונות אינה משמשת חיץ, כי אם חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית המעניינת. כל הכבוד לגולדברג, שהוסיפה את הבתים בעקבות פנייתה של אם לבן 8 עם שיתוק מוחין, ולהוצאת הקיבוץ המאוחד שנענתה למשימה.
"חברים בכל מיני צבעים" מאת חנה גולדברג. איורים: אביאל בסיל. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 72 שקל
המלצתרבות
עם קורונה ובלעדיה, פסטיבל הצגות הילדים בבאר שבע יצא לדרך בחול המועד סוכות. בשנתו השלישית הפסטיבל מציע סדנאות יצירה לכל המשפחה, הפעלות ומופע קרקס ומגוון הצגות לגילי 3־11. ברפרטואר השנה: "רק צרות", עיבוד לספר של עוזי בן כנען ז"ל; "כלב, חתולה ואיש", המבוססת על ספרו של יוסי אבולעפיה, והפקות מקור של התיאטרון: "אל הירח ובחזרה" ו"טיול לכוכב הגבינה" בערבית.
כל ההצגות יעלו תחת הנחיות הקורונה ובהתאם לתו הירוק.
פסטיבל הצגות הילדים בבאר שבע, 22-24 בספטמבר, מרכז הצעירים בבאר שבע. לפרטים וכרטיסים: 08-6783891 ,052-6053921