כן, אני פריבילגית, והשגתי זאת דרך עבודה קשה, אמות מידה וחינוך טוב

הטלפון צלצל. "מדבר עורך דין חיים", אמר הקול שמעבר לקו. היו לו חי"ת ועי"ן חגיגיות. "האם אני מדבר עם כרמית?", "נכון", עניתי. "אז אני רוצה להגיד לך שאתם בתקשורת, לא מבינים כלום", אמר, "ואני אסביר לך למה", המשיך בשטף. "אתם, הפריבילגים, חושבים שמגיע לכם הכל".

לרגע רציתי להצטדק ואז לתקוף. מי אתה, אדון נכבד, שתקרא לי פריבילגית, ולמה אתה פונה אליי בלשון רבים? במחשבה שנייה, אשמע מה יש לו להגיד. אם הטריח את עצמו להתקשר ולהשמיע את דבריו, כנראה שיש סיבה טובה. היה שם כאב גדול על מה שהוא מזהה כעוול שנעשה ללקוח שהוא מייצג, לדבריו, בגלל הרקע שממנו הוא מגיע.

לא התקוממתי. הרי כבר היו דברים מעולם, ולחשוב שאין פה, במדינה הקטנטונת, המיוחדת וההרפתקנית שלנו אפליה, תהיה מצדי התכחשות למציאות. ניסיתי ללכת איתו יד ביד במסלול המחשבה שלו, והוא בשלו. אני פריבילגית. לא מבינה. לא כי חסרה לי אינטליגנציה, אלא כי חסר לי הצ'יפ הזה, של המדוכאים. הוא יודע איפה אני גרה, ובמקום שבו אני גרה, ידוע לכל, לא מבינים דברים כאלה. שלא כמוהו, אחד שגדל בשכונה קשה, ואוזנו קשובה לרחשי מצוקות. את יודעת מה עשו לעולים החדשים? יודעת? איך תדעי, את הרי פריבילגית.

אני לא יודעת איך נגררתי לדיבור הזה, של מי מגיע מרקע יותר מאתגר מהשני, אבל עובדה, כך קרה. "אתה יודע", אמרתי לו, "אמא שלי ושלושת האחים שלה, המוצלחים והמוכשרים, גדלו בקטמונים בדירה של עמידר. דירת שניים וחצי חדרים ביום טוב, אחרי שההורים שלה, שהגיעו ממרוקו, עזבו את המעברה. הם עבדו קשה, הקימו משפחות וחיים בטוב".

"אתה יודע עוד משהו", הוספתי, "סבא שלי, שהגיע ברגל מאפגניסטן כילד בן 11 שרצה להצטרף למשפחה שלו שהייתה פה כמה וכמה דורות, אכל קליפות של תפוחי אדמה. סבתא שלי עבדה בטיפול בילדים כשהיא הייתה בת 12. ילדה בת 12 עבדה בטיפול בילדים, כמו שהיא סיפרה לנו, 'של משפחה מצרית עשירה. מכובדת'".

לארץ הזו תמיד היה חצץ בשפע להאכיל את מי שבחר לחיות בה או נולד בה, אבל היה בה גם הרבה טוב, ועדיין יש בה הרבה טוב. החכמים ידעו לזהות אותו, ולא פחות מזה - למלא את חובותיהם ובדרך לצבור זכויות.

כל יום זה חוזר על עצמו: החל מאיש התקשורת שמדבר על "הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה", ובצדק - הוא עצמו למד בבית ספר מצוין, סיים דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית וגר בבית פליימוביל באזור של וילות; הפוליטיקאים, ולצערי גם פוליטיקאיות, שכל היום חוגגות על מסכנות של אחרים בדרכן אל בית המחוקקים במקום לעבוד באמת למען הציבור; ועד לביקורת שחטפו הורים שנאבקו על תנאים טובים יותר ללימודים בבית הספר של ילדיהם, וזכו בתגובה לקיתונות של רוע מרופד ב"בטח, פריבילגים, אין לכם שובע. חושבים שלילדים שלכם מגיע יותר".

השיא, נדמה לי, היה במפגש שלי עם ילד קטן ובוכה ברחוב. הוא סיפר שחברים שלו אמרו לו שאין לו זכות דיבור, כי הוא "בא מבית פריבילגי". המילה "פריבילגים" הפכה לחלק בלתי נפרד מכל דיון שהוא ונועדה לומר: "אתה, שיש לך זכויות, לא ראוי לעוד זכויות. קיבלת מספיק. עכשיו עדיף שתשתוק". מי שהופלו בעבר על סמך סטיגמות, עושים עכשיו את אותו הדבר: מבטלים אחרים בגלל סטיגמות.

ואז הבנתי למה נגררתי איתו לדיון הזה בכלל, של מי יותר אומלל. כי יש אומלל שנתקע בתוך הפוזיציה של האומלל ולעד יאמלל את כל מי שסביב, ויש אומלל שתמיד יזכור מה היה בעבר אבל ימשיך הלאה. הוא יעבוד קשה, ימחל על כבודו מעת לעת, יעזור למי שאפשר ובדרך יצבור פריבילגיות שיצטרפו אל הפריבילגיות שאיתן הוא נולד.

אני יכולה להגיד בשקט: את הפריבילגיות שלי השגתי בעבודה קשה. בדיוק כמו ההורים שלי ושל רבים אחרים, בדיוק כמו הסבים והסבתות שלי ושל רבים אחרים. ואלה, רבותיי, פריבילגיות שאף אחד לא יכול לגזול מאיתנו: אמות מידה, מוסר עבודה וחינוך טוב. אני, פריבילגית בת פריבלגית, אמא של ילדים פריבילגים, יכולה לישון בשקט. שירבו זכויותינו כרימון.

קריאה ראשונה

ספרו החדש של ינץ לוי, "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות", אוצר בתוכו את כל היסודות של אגדה סוחפת: דמויות פשוטות לכאורה שמורכבותן נחשפת בהדרגה, מקום וזמן דמיוניים, שיכולים להיות כל מקום וכל זמן, עלילה סוחפת, מרכיבים פנטסטיים, נבל אחד שמאתגר את גיבורת הסיפור, שמות סמליים, הומור וסוף טוב. אל אלו מתלווים איוריו המשובחים של אבי בלייר.

וזו תמצית העלילה: חייה המושלמים של הנסיכה אביגיל מממלכת תרגשיה, מופרים כאשר היא מתייתמת מאמה המלכה. אל הכאב שאינו מרפה מצטרף שבר גדול: אביה המלך נופל למשכב וחדל מלתפקד.

יום אחד מגיע לממלכה זר משונה, נטול הבעות פנים, העונה לשם טייקונוביץ', ומציע פתרון משלו לקשיים ההולכים ומצטברים בממלכה: שירות שאיבת רגשות. ממלכה שלמה בלי רגשות. האגדה הנהדרת שרקם לוי הופכת למשל על תאבת בצע מחד ועל נאמנות, אומץ ואופטימיות מאידך, וכמובן, על מקומם של רגשות בעולם ועל הקשר הבל יינתק בין מחשבה לרגש.
"הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות", מאת ינץ לוי. איורים: אבי בלייר, הוצאת כנרת. 84 שקלים

המלצתרבות

אל "זמן לזוז", התערוכה הנהדרת המוצגת במוזיאון המדע בירושלים, מצטרפים במסגרת שיתוף פעולה עם מרכז דניאל לחתירה שני מיצגים דמויי סירות חתירה, ובתוכם סימולטורים המאפשרים לשני מבקרים לחתור באופן עצמאי, מול מסך המראה את התקדמותם. לגיל הרך מוקדש מתחם תנועה הקשור לסיבובים, ובו אפשרויות זחילה, טיפוס ועיטוף.
מוזיאון המדע ירושלים, חול המועד סוכות. 45 שקלים. כרטיס משפחתי: 160 שקלים. להזמין מראש באתר mada.org.il