אחת מהמתנות הכי טובות שקיבלתי השנה לחגים שזה עתה תמו, היא ערוץ יס בונד, הערוץ ששידר בלופ, מיום כיפור ועד לשמחת תורה, את כל הסרטים בסדרת "ג'יימס בונד" לדורותיה. אפשר לאהוב, אפשר לאהוב פחות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שההיסטוריה הקולנועית של האלטר אגו של, ובכן, כמעט כל זכר, מספקת הזדמנות מרנינה להצצה אל דמות הגבר־גבר, כפי שיוצגה דרך הסמל הכי גדול שלה, לאורך כמעט 60 שנות קיומו.
את ג'יימס בונד הראשון, בכיכובו של שון קונרי, היו עוצרים היום כבר אחרי כמה דקות של "ד"ר נו" או "מרוסיה באהבה". ממרחק השנים חלק מהסצינות קשות אפילו לצפייה, לא כל שכן להבנה - כיצד הוקרנו באולמות מלאים בגברים ונשים צמאים לבידור. הנשים אצל בונד־קונרי הן חסרות אופי, חסרות מחשבה עצמאית, מתוחכמות רק כשהן מנסות להקסים גבר, ובאופן כללי מתפקדות על הסט כאביזרים. קח אחת מגיבורות הסצינות השוליות והפוך אותה לכוכבת הראשית (ולהפך) ולא תרגיש בהבדל.
גם טפיחה על הישבן ואפילו נשיקה בכוח הן לגיטימיות עבורו, שהרי ידוע היה (ברוח הימים ההם כמובן) שאין אישה שלא רוצה "לתת", יש רק גבר שלא יודע "לקחת". אפילו סטירה שנועדה לדובב מישהי, לא נחשבת למגונה, למרבה הצער - כך היה הדבר גם בחייו הפרטיים של קונרי השחקן.
ניקח פאוזה מקונרי, ממש כפי שעשו המפיקים של הסדרה הקולנועית הוותיקה בהיסטוריה, ונדבר על ג'ורג' לייזנבי, דוגמן אוסטרלי שכיכב באופן חד־פעמי בסרט "בשירות הוד מלכותה" (1969). דמותו של בונד בסרט הזה הקדימה בהרבה את זמנה: הוא לא רק מנצל נשים כדי להתקרב ל"רעים" או "לוקח" את מה שכולן רוצות "לתת" לו בשמחה, אלא אשכרה מתאהב, מתחתן - ואפילו ממרר בבכי בסצינת הסיום, כשאהובתו דיאנה ריג (בתפקידה כרוזנת טרייסי, לטעמי "נערת בונד" הטובה בכל הזמנים) מתה בזרועותיו.
מדובר באחד הסרטים הכושלים בסדרה, שהשנים הפכו אותו למעניין בהרבה לחובבי בונד. נסו שוב את הסרט הזה ממרחק השנים, ותופתעו (גם מהמפגש עם טלי סבאלאס, הלא הוא קוז'אק, גיבור שנות ה־70). טרייסי־ריג מתפקדת בסרט כדמות טרגית, שעוברת מהשגחתו של אביה לחיקו של המרגל המפורסם, עד למותה הטרגי. מבחינה רגשית לפחות, זהו המורכב בסרטי הסדרה.
הבא בתור הוא רוג'ר מור. חובבי הסדרה נוטים לזלזל במור, בעל הלוק ה"יורמי" (שוב, אני מתאים את העגה לתקופה), אבל לטעמי מדובר בנקמה של מעריצי קונרי, שלא יכלו לסלוח למי שמילא את התפקיד הספציפי הזה טוב ממנו. מור, שלא כקודמו, נמנע מלהכות נשים או לכבוש אותן בכוח, אבל דמויות הנשים בסרטים שבהם כיכב, אפילו כאלה שהפכו לגיבורות שותפות של ממש, כמו ברברה באך בתפקיד סוכנת הקג"ב ("המרגלת שאהבה אותי", 1977), נהגו לאבד את זה בכל פעם שראשן סוחרר על ידי 007.
התלבטתי אם להתעכב על הבא בתור, טימותי דלתון, שם שחובבי בונד נוהגים לירוק לפני שהם מבטאים אותו בקול רם, אבל ההיסטוריה מחייבת. ובכן, אפילו עשר שנים אחרי ברברה באך ("007 באזור המסוכן", 1987), מוצגת מרים ד'אבו, "נערתו" בסרט ההוא, לא כאישה אלא כנערה מאוהבת, נגנית צ'לו פתיה, שמאבדת את הראש. פעם בגלל אהובה המקורי שמתחזה לעריק למערב, ובפעם השנייה, איך לא, בגלל דלטון עצמו.
אצל מחליפו, פירס ברוסנן (הבונד הטוב בהיסטוריה, לטעמי) הכיוון שונה, בהתאמה לרוח התקופה: בונד של ברוסנן הוא מגוון במנעד הרגשות שלו, והנשים בסרטיו מקבלות מעמד אחר, לפעמים ממש של שותפות שוות (ע"ע מישל יאו, "מחר לנצח", 1997). גם הדרך שלו לכבוש את לבן (או מה שזה לא יהיה) היא כבר מתוחכמת יותר ופחות "גברית" קלאסית. דניאל קרייג השלים את המהפך: ב"קזינו רויאל" (2006) הוא פורש מהשירות בשל אהבתו לווספר (אווה גרין), ומתייפח כלייזנבי בשעתו, כשהוא מושה את גופתה מתעלות ונציה, אחרי שהונתה כהוגן לא רק אותו, אלא את כל הביון הבריטי.
מבחינתי זו הייתה הנקודה שהיה צריך לעצור בה ולהרוג את האלטר אגו הגברי, זה שממילא הפסיק להתקיים (לפחות בגלוי) בעולם האמיתי - ולא רק מפני שזה היה חוסך מאיתנו את "קוואנטום של נחמה", הרע בכל סרטי הסדרה, אלא מפני שבסרטים הבאים משתלטות הנשים לגמרי על העניינים.
שתבינו, אני לא נגד: ג'ודי דנץ' הייתה נפלאה כ־M, ו"מאניפני" שחורה שלא רואה את בונד ממטר הייתה הברקה, אבל רגע לפני שתצוץ בונד־אישה, למה לי בונד־מחמד מסורס, בעולם של נשים שמפעילות אותו? כלומר, אני מבין שצריך למלא את אולמות הקולנוע (גם) בנשים, אבל למה לעזאזל שגבר ילך מרצונו ויקנה כרטיס כדי לראות גבר שנשלט בידי הנשים בחייו? הרי בשביל זה אני לא צריך סינמה - מראה תספיק לי בהחלט.