אנחנו קרובים לעמוד על סף קברה של המילה הכתובה. השפה של פעם, האותיות העבריות והלועזיות הכתובות בעט או מודפסות על גבי נייר - הולכות ונעלמות. מי שיתפוס את מקומן הוא העולם הדיגיטלי. שוב לא נזכה להריח את דפי הספרים שזה עתה יצאו מהדפוס ושוב לא נקפל את דפי העיתון שייעלם לבלי שוב. לא נכתוב על גבי דפים את יומן חיינו או יצירות שהגינו. כל אלה ייעלמו ואת מקומם יתפסו המקשים הדיגיטליים. עולם של קיצורים נטולי ניחוח ספרותי. עולם של שפה קמצנית ומהירה המרחיקה מנוף חיינו הגיגים הדורשים מרחב מחיה כתיבתי.
הספרים ייעלמו אט־אט מנופנו הרוחני. שוב לא נעלעל בדפים. גם יומן חיינו האישי שנכתב בסערת רגשות יהפוך לנקישה נוקשה בעולם דיגיטלי. אנחנו עדיין מתרפקים על זיכרונות רחוקים, על ימים של כתיבה שהסעירה את דפינו ותחושותינו, אותן העלינו על הכתב. מה יעלה בגורלם הרוחני של הדורות המבוגרים בקרבנו שלא נולדו בעולם ההקשה המחשבית? לאן מועדות פניהן של הקריאה והכתיבה של ימים עברו? ימים שבהם כל מילה שיצאה מאיתנו בכתב - כאילו נחצבה בסלע והדהדה בחלל.
עידן הדיגיטליות הפך את שפתנו ליבשה ונוקשה. אילו היינו כותבים היום ברוח הימים של פעם “הייתה שעת רצון של בין הערביים” או “הרוח ליחשה בינות לעופאים”, כנראה היו מבקשים את עזרת המשטרה על מנת להוקיע את השפה המאיימת.
עולם שלם שעליו התרפקנו מאות ואלפי שנים הולך ונעלם. המילה הכתובה הפכה לנוקשת. מי ישיב לנו את הניחוח המיוחד של העברית עתיקת השנים, שפה שבה נכתב התנ”ך? מי ישמר בעידן הדיגיטליזציה את ערכי המילה הכתובה, הריחנית, העסיסית, המרווה את דמיוננו ואת צימאוננו הספרותי?
נוכל להמשיך ולהספיד את שפתנו הנעלמת בינות למקשים הדיגיטליים, אבל עלינו גם למצוא פתרון של הרגע האחרון בטרם נאבד את היקרה לנו – השפה. אולי נעצור מעט את מעגלי הקדמה המקשית, שבעינינו היא מעצור רב עוצמה החונק את דמיוננו ושפתנו. הבה נשוב ונתרפק על העט והנייר ונאמץ בחום ואהבה את ספרינו ושפע הניירות הכתובים העוטפים אותנו משחר ילדותנו. הבה נעצור את התמכרותנו למקשים ההולכים וכובשים כל חלקה טובה בדמיון, ברוח וביצירה.