את השבוע הראשון של אחרי החגים אמור היה ראש הממשלה נפתלי בנט לסיים בסיפוק: עם נתוני תחלואה שיורדים ואיתם יורדות גם המגבלות, אחרי הופעה מכובדת באו"ם ועם סיכויים טובים שגם הממשלה הבלתי אפשרית שלו תעביר תקציב בחודש הבא. אם יש משהו שימנע ממנו להתרווח בסוף השבוע הזה – זה הוא עצמו.
במאמציו לצייר את עצמו כמנהיג ולא כמנהל זמני, הוא נגרר להתכתשות מיותרת מניו יורק עם משרד הבריאות, לריב לא הכרחי עם שר הביטחון ובעיקר למיצג המביך של "המבצע הנועז" מעל במת הכנסת. מהתנהלותו בשבועיים האחרונים ניכר גם שאין בסביבתו מי שייתן לו את העצות הנכונות, וחבל: יש לו את הפוטנציאל להיות מנהל מוצלח, וזה כשלעצמו הישג לא טריוויאלי.
מי שבוודאי למד לקח מאירועי השבוע הוא ראש המוסד דדי ברנע, שקיבל שיעור בתקשורת פוליטית. כראש מוסד טרי הוא נגרר שלא בטובתו לחשיפה תקשורתית ראשונה דווקא על רקע מבצע לא מוצלח. ברנע אכן נתן את הסכמתו לחשיפת המבצע, אולי האמין שהתקשורת כולה תקנה את גרסת "המבצע הנועז", ולמד משהו על התנהלות תקשורתית, וחשוב מזה - על התנהלות המפקד שלו.
לעצם העניין: המאמץ להשיג מידע על גורלו של רון ארד לא פסק לרגע ב־35 השנים האחרונות. לאורך השנים התנהלו עשרות מבצעים חובקי עולם בניסיון להרים כל אבן שמתחתיה אולי חבוי איזה רמז. חלקם, בניגוד לטענתה של תמי ארד, תוך סיכון חיי לוחמים. המאמץ האדיר הזה הסתיים תמיד באותה נקודה: מדינת ישראל יודעת לשחזר את קורותיו של ארד בלבנון עד ליל ה־3 במאי 1988. מאז אותו לילה אבדו עקבותיו, ועד היום לא התקבל כל מידע ממשי על גורלו. יש רק תיאוריות.
הגרסה הרווחת היא שארד מצא את מותו או נרצח בידי שוביו בלבנון אז, ב־1988. יש הטוענים שהוחזק בלבנון בחיים עד לשנות ה־90. תיאוריה אחרת, שמעולם לא אוששה אבל גם לא הופרכה, גורסת שארד הועבר מתישהו מלבנון לאיראן. זה כנראה מה שניסה המוסד לברר בחודש שעבר כשחטף בסוריה, על פי פרסומים זרים, גנרל איראני לשעבר והביא אותו לחקירה במדינה אפריקנית.
עוד בטרם אושר המבצע היה ספק רב אם יוכל האיראני לספק מידע חדש על הפרשייה, אבל מאחר שהסיכון בו נראה נמוך, הוחלט לנסות ולבדוק את הכיוון הזה. המבצע אכן היה נועז והתנהל כמתוכנן, אבל הסתיים כמו המבצעים שקדמו לו: בלי מידע חדש. העובדה שהמבצע שלל את כיוון החקירה הזה לא הופכת אותו למבצע מוצלח. הניסיון להציג אותו כמבצע שמקדם את פתרון התעלומה הוא לא רציני.
האיראנים יודעים היטב
ארגוני מודיעין משקיעים מאמץ מתמיד בניסיון לברר כיווני חקירה או להפריך אותם, אבל הפעולות נשארות כמעט תמיד עלומות, בוודאי כשהן מסתיימות ללא תוצאה ברורה. הן לא משהו שמכריזים עליו מעל דוכן הכנסת. גם תחת ההנחה (שאני מחויב לה), שיש מניע שאנחנו לא מכירים לחשיפה כזאת, הרי שלישראל עומדות מספיק פלטפורמות יעילות יותר, בעיקר בעיתונות הזרה, כדי לפרסם מבצע מבלי לקחת עליו אחריות.
האיראנים יודעים היטב מה קרה לקצין שלהם. ההתרברבות הישראלית על המבצע היא רק תחיבת אצבע מיותרת נוספת לעין שלהם. לא שחסרה לאיראנים מוטיבציה לפעול נגד ישראל, אבל אין סיבה לדרבן אותם עוד יותר. חוליית המתנקשים שנשלחה לקפריסין כדי לפגוע באיש עסקים ישראלי החלה להתארגן עוד לפני חטיפת הגנרל. יכול מאוד להיות שחטיפתו רק זירזה אותם להוציא את מה שנראה כניסיון התנקשות מרושל, על סף ייאוש.
במערכת היחסים שבין ראש ממשלה לראש מוסד ההיררכיה ברורה - ראש הממשלה הוא הדרג הממונה, ולו המילה האחרונה. קשה מאוד לאלץ ראש מוסד או ראש שב"כ לצאת למבצע שהוא לא מאמין בו, אבל כשזה מגיע לפרסום - לראש ממשלה עומדת הזכות לעשות שימוש במידע שהשיג לו המודיעין, וכל ראשי הממשלה עשו את זה, לעתים גם למטרות פוליטיות.
אבל אפילו בנימין נתניהו, שהפך את המוסד לחלק מארגז הכלים הפוליטי שלו, עשה את זה רק במקרים של מבצע מוגמר ולא חצי אפוי: מארכיון הגרעין האיראני, דרך השבת גופתו של זכריה באומל ז"ל ועד לשעון של אלי כהן ז"ל. לשכת ראש הממשלה טוענת שחשיפת המבצע השבוע נועדה לטפוח על השכם של אנשי המוסד ולשבח אותם, אבל בפועל היא השיגה את ההפך.
המחויבות של מדינת ישראל להשיב הביתה את כל מי שנשלח לפעול מטעמה (וגם את מי שלא) היא כנראה ייחודית לנו. "האויבים שלכם רואים בזה חולשה", אמר המתווך הגרמני גרהרד קונרד ל"ידיעות אחרונות", "אבל זו עמדה ערכית, מוסרית ונאצלת". זה הרבה יותר מזה: זו חובה.
במדינה אשר עדיין דורשת (לפחות ממחצית מאזרחיה) לשרת שירות חובה וגם להקריב, חייב כל לוחם לדעת שגם המדינה מחויבת לו ולמשפחתו.
לא, מדינת ישראל לא תעשה הכל, אבל היא תעשה כל מה שניתן לעשות בסיכון סביר כדי להחזיר הביתה את מי שלא חזר, ולא תחדל מהמאמץ גם אחרי 35 שנה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13