1. מי שבילה יום בניו יורק, טס שעתיים וחצי ונוחת בפלורידה, כאילו הגיע לארץ אחרת. זה לא רק מזג האוויר, אלא בייחוד היחס למגיפה ותוצאותיו. בניו יורק קיימות הגבלות חמורות. וריאנט של תו ירוק - תעודת מתחסן ומסיכה נדרשים בקפדנות במקומות סגורים.
בפלורידה כמעט הכל חופשי, מי שרוצה מוזמן להידבק ולהתאבד כאוות נפשו. המושל דה סנטיס אוסר אפילו על בתי הספר לכפות חבישת מסיכות. בניו יורק, גם בגלל הגופות שנערמו בחודשי המגיפה הראשונים, שוררת גישה שונה לגמרי. רק לאחרונה חודשו מופעים פומביים, בכפוף למסיכות ואישור התחסנות. בשתי המדינות זריקות הבוסטר עדיין בחיתוליהן.
התוצאות הרפואיות של ההפקרות בפלורידה ברורות – אין ספור חולים וקציר מתים כבד. אבל המדינה נהנית מפריחה כלכלית אדירה, כשבכל עסק מתנוסס שלט של חיפוש עובדים. ניו יורק, לעומת זאת, מכווצת ואומללה. אפילו בחלקים המכובדים של מנהטן מוגפות חנויות רבות, משוועות לשוכרים שברחו מהן.
הסיבות לכך רבות, אבל להגבלות הקורונה והיעדר הבוסטר יש תפקיד שלילי מרכזי. דווקא היעדר ההגבלות בפלורידה, עם המחיר הבריאותי הכבד, תורם לבום הכלכלי שמתחולל שם. כך שתי המדינות, שתיהן בארצות הברית, לא מצאו את הנוסחה הנכונה בין הבריאות, הפרנסה והנפש.
והנה כשנוחתים בישראל, בתקופה האחרונה, מגלים שיש דרך אחרת - מנצחת, זו שמשמרת את הפרנסה והחברה וגם שומרת על החיים והבריאות. לפחות של מי שאינו משתוקק להתאבד בסרבנות חיסונים. מדובר בנוסחה שאף מדינה אחרת לא הצליחה עדיין להציב. בין ההגבלות החמורות של ניו זילנד ואוסטרליה, שפגעו קשה בחברה ובפרנסה, לבין ההפקרות של פלורידה, שמציבה מעל הכל את החירות והכלכלה. ולא הזכרנו את מרבית מדינות העולם שאין בהן חיסונים, שם אין בכלל דילמות.
ורק אצלנו כאילו כלום. הרטינות, ההאשמות, הוויכוחים הקטנים מסמנים טון מריר, שעסוק ברכילות וזוטות, ומפספס את הפנומן הישראלי. אפילו מרבית אמצעי התקשורת, מי שנטען כי הם מעניקים רוח גבית לממשלה, לא מסקרים בהגינות את גודל ההישג. ביום רביעי השבוע נפל מספר החולים שבמצב קשה אל מתחת ל־500, וכמות הנדבקים היומית ומקדם ההדבקה התרסקו לעומת הנתונים של החודשים הקודמים.
הפרופסורים וראשי מערכת הבריאות הצהירו שנראה כי הגל הרביעי נגמר. אבל בציבוריות הישראלית לא הורמה ולו כוסית קטנה לכבוד הנס ומחולליו.
רק עשרה ימים קודם לכן, בסוף ספטמבר, סוקר בהרחבה העימות שפרץ בין ראשי מערכת הבריאות לראש הממשלה. קבינט המומחים אפילו הוציא מסמך שבו האשים את הממשלה במדיניות מסוכנת ודרש הגבלות מיידיות על אירועים, כי אחרת המגיפה תזנק. זה היה בהמשך לאזהרת חלק מהמומחים, עם תחילת מבצע הבוסטר, שאם לא נטיל הגבלות מיידיות על המשק נגיע לאלפי חולים במצב קשה ועוד בקיץ נעמוד על 1,200.
השבוע כבר ברור שגם המומחים האלו, ובהם מי שמובילים את משרד הבריאות, טעו. הם אנשי מקצוע מסורים שעשו הכל מכוונות טובות, אבל טעו. אומנם אסור היה להעלות את המחלוקת איתם על במת האו"ם, זה היה מיותר ולא חכם, אבל עכשיו כבר ברור לחלוטין שנפתלי בנט צדק. דרכו לדחוף את הבוסטר והחיסונים, יחד עם תו ירוק, ולהתעקש שלא להגביל את המשק והחברה, התבררה כנכונה.
עיתונאים מכובדים כינו את המהלך הזה של בנט "הימור חייו", בנט וסביבתו טוענים שלא היה כל הימור אלא ניתוח נכון ופעולה נחושה. אבל ברור שראש הממשלה לקח סיכון אדיר, גם אישי, והצליח. רק שהברור הזה חולף כאילו הוא היה מובן מאליו.
ההחלטה להפוך למדינה הראשונה בעולם שנותנת חיסון שלישי, לצד דחיפת ההססנים להתחסן באמצעות התו הירוק, לא הייתה מובנת מאליה ועשתה את כל ההבדל. במקום להגיב בהיסטריה כמו נתניהו, שחסם גבולות והטיל סגרים גם כשכבר ניתנו החיסונים, בנט פעל בקור רוח. הוא התעקש לראות גם את חשיבות דופק החיים וחסך את התוצאות הקשות של הסגרים, ימי העבודה האבודים, בתי הספר ובתי הכנסת השוממים והלמידה מרחוק.שלא להזכיר את החל"תים שעלו הון, ריסקו עסקים והשחיתו את העובדים. ואף שהכל נותר מתפקד ופתוח, נחסם הגל הנוכחי.
במעבר בין שתי הממשלות שונה הפרמטר המרכזי והועמד על שיא הספיקה של מערכת הבריאות. מנהלי בתי החולים לחשו לראש הממשלה שהם מסוגלים לעמוד ב־2,800 חולים במצב קשה, בנט הציב לעצמו את המספר 900 כדי להתחיל להטיל הגבלות. בשיא הגל הנוכחי הגענו לכ־700 חולים במצב קשה, וכאמור השבוע צנחנו אל מתחת ל־500.
ומה לגבי כמות המתים מהמגיפה? לצערנו, מרבית החולים הקשים והמתים הם מי שסירבו לתחנוני הממשלה לבוא להתחסן בחינם. בכך לא רק שהם פגעו בעצמם, הם הדביקו אחרים, הכבידו על מערכת הבריאות ותפסו מיטות שלא לצורך. מה יכולה מדינה לעשות יותר מאשר להציע לאזרחים כרטיס חינם לבריאות ולחיים? מי שמסרב לכך נושא בכל האחריות, במיוחד כאשר דרך הסגרים וההגבלות פוגעת קשות בכל האחרים. כך הממשלה הנוכחית מצאה את נתיב הזהב, שהעולם כולו מחפש. משום מה אנחנו לא רואים את זה בעצמנו.
2. ראש הממשלה אומנם הבהיר שלא יהיה מו"מ מדיני עם אבו מאזן, שרת הפנים אומנם הצהירה לעיתון מהאמירויות שלא תקום מדינה פלסטינית, אבל המצעד לרמאללה של גורמים אחרים בממשלה נמשך במלוא עוזו. בד בבד ניכר גל של הצהרות לוחמניות מצד גורמי שמאל בקואליציה, שצפוי להתעצם אחרי אישור התקציב.
בסביבת בנט לא מתרשמים מההצהרות ומדגישים שגם הם מקפידים להשיב בהצהרות משלהם. רק שלמאמץ הבוטה של גורמים בממשלה לחזק את אבו מאזן ישנה משמעות מסוכנת, גם אם הוא לא מניב שיחות מדיניות מחר בבוקר.
ראשית, הוא מספק לגיטימציה למי שהגיש נגדנו תלונות בבית הדין של האג, מי שתומך בטרוריסטים ומשלם להם משכורות. ונכון, בנימין נתניהו הוא האיש שנשא על כתפיו את אבו מאזן ושלטונו זה שנים, וסיפק לו כספים גם בניגוד לחוק, שלא לדבר על ההסכמה שלו להקמת מדינה פלסטינית. אבל מפגשי גנץ, הורוביץ וחבריהם מוסיפים תבלין נוסף לשיקוי המורעל שרקח ראש הליכוד.
חמור מכל, כפי שהולך ומתברר מפרסומים שונים - המפגש של שר הביטחון עם ראש הרשות היה רומן לוהט. גנץ הודיע שהוא משתוקק להיות יצחק רבין השני ולהקים מדינה פלסטינית, ומתברר שהבטיח הרים וגבעות לפרטנרים החביבים שלו.
הכי חמור: תחת שר הביטחון הנוכחי נמשכת אוזלת היד הישראלית בשטחי C. ההשתלטות הפלסטינית אומנם החלה בימי ממשלות נתניהו, אבל עידוד הרשות ואי־נקיטת צעדי בלימה מיידיים עלולים להיות הרי אסון. הצהרות יכולות להישאר תלויות באוויר, אבל בארבע השנים הקרובות עלולה להשתנות המציאות בשטח באמצעות הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית, שלא נבלמת.
עידודו של בני גנץ – להלן רבין ב', לצד תמיכת מקהלת המעודדות של מרצ והעבודה, עלולים ליצור בשטח מדינה פלסטינית דה פקטו. את התסריט הזה ראש הממשלה ונציגי הימין בקואליציה חייבים למנוע במעשים, לא די בהצהרות.