בדרך כלל, לפי כללי המשחק הפוליטי הטבעיים, זה קורה בשלב מאוחר יותר, זמן מה אחרי אמצע הקדנציה. בשלב שבו קל יותר לספור את הימים שנותרו עד הבחירות מאשר לענות על השאלה כמה ימים עברו מאז הקמת הממשלה. אז, כמו באמצע הסתיו, כאשר עוד הולכים לים בצהריים אך כבר נזכרים בסוודר בבקרים ובערבים, כך גם חברי הקואליציות מתחילים להרהר באלקטורט ובמנדטים ובסקרים ובססמאות. הספינה מתחילה להזדעזע ולהיטלטל עד שהסדק הופך לקרע, וקדימה - הולכים לבחירות.
לא כך בממשלה הנוכחית, ממשלת בנט־לפיד, שמלכתחילה הונדסה נגד חוקי הטבע. כבר בשבוע הראשון לקיומה התחיל מפעל ההימורים לפעול. כבר אחרי ישיבת הממשלה השנייה שמעתי משני שרים את הערכותיהם לגבי מרכיב הקואליציה העתיד להפיל את הממשלה ולהוביל לבחירות. ואם בתחילת דרכה של "ממשלת הריפוי" עוד סברו רוב גורמיה (או שלפחות רצו לשדר את המסר) כי העברת התקציב תאריך משמעותית את ימי הקואליציה, היום ההערכה הרווחת מדברת על ההפך הגמור: אישור התקציב יסמן רשמית את תחילת הסוף.
באופן די פרדוקסלי, זה גם מה שאפשר ללמוד מהקריאה של ראש הממשלה החליפי, שר החוץ יאיר לפיד, שפתח את מושב החורף של הכנסת במסר לשותפיו: "אני קורא מפה לחברי הקואליציה. תתאפקו עוד כמה שבועות. אל תתחילו מריבות בטוויטר. זה לא שווה את זה. אם עכשיו תערערו את הקואליציה, עם ישראל לא יסלח לכם, והבוחרים שלכם לא יסלחו לכם".
רבים הבינו אחרת את דבריו של לפיד. התקציב אינו קו הגמר, אלא נקודת הזינוק. ברגע שהמטרה תושג, ספינת הממשלה לא תתייצב, אלא תיטלטל ותרעד. כל מי שהיום עוד מנסה להחזיק את עצמו בידיים ומתאפק שלא לפתוח במלחמה פנימית, אחרי אישור התקציב ככל הנראה ירגיש מחויב הרבה פחות. קוד ההתבטאות המקובל בקרב חברי הקואליציה מתחיל להזכיר את המושג הידוע מסדרת הארי פוטר: "זה שאין לומר את שמו". חוסר היציבות המתמדת הוא הטאבו, המציאות - אין לומר את שמה.
זה בעיקר מורגש בשיחות עם חברי האגף הימני, שעוד מנסים בכל הכוח לייצר ולהעצים את הרושם החיצוני כי הרעיון של "הממשלה הפדרטיבית שבה כל שר הוא מלך" - עובד טוב בסך הכל. אין תלונות, אין הפתעות, הכל הולך כפי שתכננו מראש.
"חשוב שנעביר את התקציב בלי דרמות גדולות, הרי ברור לכל כי זה התקציב הראשון וגם האחרון של הממשלה הזאת", זהו הציטוט המדויק של שר הנמנה עם הסנגורים הגדולים של הממשלה. כזה שמוכן לתדרך פעם אחר פעם, לעתים נגד כל היגיון ובסתירה לעובדות, רק כדי לייצר תדמית חיובית למהלכים הפחות נוצצים של הממשלה. גם שם, באגף הימני של הקואליציה, לא מסוגלים להתכחש למציאות.
הערכתו של אותו שר מבוססת לא רק על תחושה כללית, אלא גם על סעיף בהסכמים הקואליציוניים שקובע כי אם התקציב הבא לא יאושר, הקואליציה תתפרק, והמדינה תלך לעוד בחירות. או אז התפקיד של ראש הממשלה יעבור ליאיר לפיד, והוא יהיה זה שייהנה מקמפיין הבחירות בעודו עומד בראש ממשלת המעבר. בשל העובדה הזאת, באגף הימני שוררת הערכה כי אחרי אישור התקציב שום דבר כבר לא יעצור את החברים מהאגף השמאלי מלהרים את קולם ולהתחיל בקידום האג'נדות, חרף האינטרס הקואליציוני, לקראת הבחירות הבאות.
כשליברמן מתעקש
היום, כאשר הקואליציה עוד נמצאת בין הקריאה הראשונה לבין השנייה והשלישית של אישור התקציב, בממשלה עוד מנסים לשדר עסקים כרגיל. קצת פחות באגף השמאלי והרבה יותר באגף הימני. שם כאמור עוד דואגים לשווק את הסדקים המתרחבים בלי להוציא את הלכלוך הגדול החוצה.
כמו במקרה של בני גנץ, שנפגש עם ראש הרשות הפלסטינית ואף סיכם איתו על רשימת הטבות, כך גם השבוע, כאשר שלושה מבכיריה של מפלגת מרצ נסעו לרמאללה, הצטלמו עם מחמוד עבאס כשדגל פלסטין מופיע ברקע, ואף תדרכו בדבר נחישותם לקדם את התהליך המדיני. גם הפעם בנט לא אהב את זה, בלשון המעטה, אך גם הפעם הוא בחר להכיל.
הנקמה הקטנה בגנץ הגיעה בדמות "נאום מבצע רון ארד" שנשא בנט מעל דוכן הכנסת ביום שני השבוע. בדיעבד התברר כי יאיר לפיד עודכן מראש על תוכן נאום ראש הממשלה וחשיפת דבר המבצע, בעוד לגנץ סופר על כך באולם המליאה, רגע לפני שבנט עלה לנאום. אבל מבחינת גנץ, הרווח בתקופה האחרונה גובר על ההפסדים, ובהפרש משכנע.
אחרי שכבר השיג את ועדת החקירה לאסון מירון ואת המפגש עם אבו מאזן, שר הביטחון רשם לעצמו עוד "וי" השבוע, הפעם בדמות תמיכתו של שר המשפטים סער בהקמתה של ועדת החקירה לפרשת הצוללות וכלי השיט.
בימינה לא משתגעים על הקמת ועדת החקירה, אך הם שומרים תחמושת לעניינים החשובים יותר מבחינתם. גם בנט ושקד, חשוב לציין, לוקחים את עקרון הפדרציה ברצינות לא פחותה מזאת של האגף השמאלי. לדעת רבים בקואליציה, שקד פועלת ללא הרף לטובת חיזוק הקשר בינה (ובין ימינה כמפלגה) לבין הימין השוהה בגלות האופוזיציה. במקביל היא שומרת על הקשר עם המפלגות החרדיות במטרה לקרב ואולי גם לפייס.
יו"ר ישראל ביתנו, שר האוצר ליברמן, זיהה במהירות את התהליכים שמתרחשים מאחורי הקלעים, וכבר בתחילת ימיה של הממשלה הבהיר שמפלגתו תפרוש ברגע שתעלה האפשרות של צירוף החרדים לקואליציה. ליברמן, פוליטיקאי ותיק ומנוסה, חושב אף הוא על השלב הבא, כשבעיניו אין ערך לממשלה שמאבדת את עקרונותיה לטובת הישרדותה.
ומה קורה בצד השני של המתרס? במצודת זאב ובאזורי האופוזיציה בכנסת מדברים ברצינות על הרעיון שאיתו נתניהו ואנשיו משתעשעים לאחרונה: הקמת מפלגה חדשה שתשלים למחנה הליכוד מניין בבחירות הבאות. יש לציין כי הרעיון אינו חדש, וצץ כבר בבחירות האחרונות. אז דיברו על כמה אפשרויות, כולל על חיים רמון שייתכן כי יקים מפלגה, שאומנם לא תהיה מזוהה עם הימין אבל תסכים לשיתוף פעולה עם הליכוד.
בין השמות שנזרקים כעת לחלל האוויר מופיעים ח"כ עמיחי שיקלי והפרשן יעקב ברדוגו (כפי שפרסם לראשונה בן כספית), ד"ר אבישי בן חיים ושמות ידוענים ימנים נוספים. עם זאת, יש בליכוד גם קולות אחרים שמזהירים את נתניהו מפני גזילת קולות הימין לטובת עוד בלוף פוליטי.
וכך בדיוק נכנסים שני המחנות לשגרה שאחרי פגרת החגים: עם הפנים למערכה הבאה.
