ספק אם מאז החתימה על חוזה השלום איתם, הסכימו הירדנים לפרסם תמונות מתוך אירוע משותף להם ולפקידים ישראלים. ביום שלישי חתמו שרת האנרגיה קארין אלהרר ועמיתה הירדני מוחמד אל־נג'אר על הסכם מים חדש בין שתי הבירות. חתמו, ורצו לספר לחבר'ה, כלומר לעיתונאים. על פי ההסכם, ישראל תוסיף 50 מיליון מטרים מעוקבים על המים שהיא מעבירה לממלכה ההאשמית מאז החתימה על הסכם השלום. תוקפו של הנספח לשנה אחת, ויש בו אופציה לשנה נוספת. בכך תוכפל הכמות הכוללת ותסתכם ב־100 מיליון מ"ק בשנה.
חוגים פוליטיים הקימו זעקה, הכיצד מעיזים להעניק תשורה לממלכה ההאשמית. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו האשים את בנט כי ישראל לא דרשה כל תמורה מדינית. גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, תהה אם בתמורה דרשה ישראל את מובלעות צופר ונהריים. באזור הזה, הטיף שרון למקבלי ההחלטות, אין מחלקים מתנות חינם.
ישראל איננה מוסרת את המים הללו ללא תמורה. מדובר בעסקת ייצוא המבוססת על תשלום. ההכנסה של רשות המים בישראל אומנם צנועה יחסית לענף (2.30 שקלים למטר מעוקב), אבל גם המים אינם מן המשובחים. הם זקוקים לטיהור, וכך אכן עושים הירדנים. משק המים הישראלי אינו סובל ממחסור.
מאז הוקמו מתקני ההתפלה לאורך חופינו חלפו הימים שבהם אנו תלויים בחסדי שמיים. ואף שזהו הסדר עסקי, מבחינת ישראל המניע העיקרי מדיני. ירדן איננה רק קליינטית, אלא גם שותפה מרכזית בשמירה על ביטחוננו הלאומי. עם שותפים עושים עסקים, ואף נהוג לתת מתנות. הרחק מהכותרות, גם ישראל מקבלת.
ויש גם היבט אנושי. מדוע לא לסייע לשכן בצרה? הירדנים זקוקים ל־1.3 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה, אבל מצליחים לאסוף לא יותר מ־900 מיליון. עיראק השכנה צחיחה, ובקושי מספקת את המים של עצמה. לסוריה, לעומת זאת, יש מקורות יפים, אבל יחסיה עם ירדן סובלים מעליות ומורדות, והיא איננה מקור בטוח. לירדן יש אומנם מוצא לים (בעקבה), אבל כדי להשקות את הפיות הצמאים ברבת עמון דרושה תעלת הולכה. זהו פרויקט יקר שיידרשו שנים לבנותו. ישראל היא מקור המים היציב ביותר של הממלכה, והיא נותרה כזו אפילו בימי משבר.
יש ישראלים שמפריעה להם האווירה האנטי־ישראלית ברבת עמון. ההפגנות נגד ישראל, הקריאה לסלק את השגריר ואפילו התביעה לעשות שלום עם הפלסטינים. מצד שני, אותו ארמון, הצבא וגופי הביטחון הכפופים לו, אחראים לשקט השורר לאורך מאות קילומטרים של גבול משותף. תארו לכם שהיו מרפים מכך.
עד כמה שזה מפתיע, גם ברבת עמון היו כאלה שעיקמו את פרצופם. מבקריו של המלך זעמו כיצד הוא מעז לשלם על מים שמקורם באדמת פלסטין, והרי היא כולה שלהם. אם המים, לשיטתם, הם רכוש פלסטיני, אזי ירדן והרשות הפלסטינית הן בעליה החוקיים. לו היה הדבר תלוי במתנגדי המלך מצד אחד, ובמתנגדי בנט מצד שני, העסקה לא הייתה יוצאת לפועל. מישראל הייתה נחסכת ההתקרבות המדינית, ומירדן – מים יקרים לשתייה.
אבל בעוד עבורנו הסיפור הזה הוא עילה להתנגחות פוליטית, לירדנים זה עניין של צורך קיומי. עד כמה קיומי, יעידו הברזים. רבים מבתי האב ברבת עמון כבר למדו לחיות ללא מים. גם בערים אחרות נהוגה הפסקה בזרימה למשך שעות או ימים. מי שיכול, קונה מים באופן פרטי. מי שלא, חי במשמעת הדוקה.
הפתעה בבגדד
בראשית השבוע הזה הלכו כתשעה מיליון עיראקים לבחור פרלמנט חדש בפעם החמישית מאז נפילת סדאם. אף שהשיטה הפוליטית היא דמוקרטית, הציבור מאס בהנהגה, ומשום כך שיעור ההצבעה היה נמוך מאוד. כאשר חמישית או רבע מבני העם בוחרים את נציגיהם, הדמוקרטיה אומנם חופשית, אבל אינה שלמה. אולי תהיה כזו בעתיד, אחרי שתבנה מוסדות חזקים ותכה שורשים.
ולמרות זאת, הפרלמנט הזה הוא המיוחד מכל קודמיו. מבין 329 הצירים, נבחרו כ־90 נשים. נולד מחנה עצמאי, העשוי מצעירים אלמונים שהתאגדו בכמה סיעות נפרדות. הודות לארגון נכון ועבודה קשה בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות, הם הצליחו להכניס יחד קרוב ל־70 מושבים. אבל ההפתעה הגדולה ביותר היא צניחת כוחן של המיליציות השיעיות, חוד החנית של המעורבות האיראנית. אלה כוחות חמושים, בריוניים, בעלי זרוע מפלגתית, והיא נחלה כישלון. הנציגים שלהם גרפו רק 20 מושבים, כשליש מכוחם ערב הבחירות. קריסת המיליציות בבחירות הוכיחה כי ההצבעה נוהלה ללא זיופים. אחרת התוצאה הייתה לטובתם.
המנצח הגדול, האיש שגרף את מספר הקולות הרב ביותר למפלגה אחת, הוא "הזרם הסַדְרי", תנועתו של השייח' מוקתדא סַדְר. סדר הוא מנהיג עממי שצמח מתוך הרוב השיעי, הלא אדוק במיוחד, במציאות שאחרי סדאם. אצלו בקושי תמצאו חזון או אידיאולוגיה, ודאי לא קיצונית, אבל בהחלט תגלו חיבור מצוין לשטח ושפה פטריוטית – יתרונות שהם גם בעיה.
העיראקים שכחו כמה פעמים יצא מוקתדא בהצהרות גדולות, אך נאלץ לסגת מהן עם זנב מקופל בין רגליו בעקבות לחץ כבד. האיראנים, הרחוב, האמריקאים, וכל מי שאחז באותו רגע את קלף הלחצים הנכון, הצליח להסיגו לאחור. את הצלחתו אפשר לייחס לרמת הארגון הגבוהה של אנשיו ביום הבחירות, ולשפתו הפשוטה, הפופוליסטית, שבזכותה הצליח להרחיב את בסיס תמיכתו, בעיקר בקרב הרוב השיעי.
על פי החוק, המפלגה הגדולה ביותר היא זו שתמליץ על ראש הממשלה. סדר היה השבוע מאושר: הגוש הסוני הכריז שילך איתו, וכן גם הבלוק הכורדי. כדי להקים ממשלה, הוא צריך מחצית מן המושבים ועוד אחד. סביר שישיג את הרוב הזה. עתה מחכים כולם לראות מי יהיה האיש שלו.
הפרלמנט הזה, למרות התוצאות המעניינות, לא יביא בקרוב לשינוי במציאות החיים בעיראק.
פקידי ממשלה ימשיכו לנהוג בשחיתות, והאיראנים ימשיכו להטיל הגמוניה על מוקדי הכוח. הם ימשיכו "לקנות" בכירים במשק, ישתיקו קולות ביקורתיים ויחזיקו על אדמת עיראק כוחות חמושים ללא הפרעה. מדוע בכל זאת התעניינה התקשורת העולמית בתוצאות הבחירות? התשובה מסתתרת במחוזות הלגיטימציה. הפרלמנט הוא נציגו של העם, וכאשר הוא אומר "לא" להשפעה האיראנית, פירושו שהציבור הרחב אינו רוצה בהם. מעתה יתקשו נאמני איראן לעצב או להעביר חוקים נוחים יותר, ואפשר שאף יספגו מתוך הפרלמנט ביקורת שלא הייתה מנת חלקם בעבר.
נאמני איראן הגיבו במחאה נזעמת והטילו ספק בטוהר הבחירות. אבל ברור גם להם כי מיותר להאשים את האמא של השופט. הקרב על הפרלמנט אבוד, ומעתה הם יוכלו להשפיע עליו - אבל לא לשלוט בו כבעבר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל