"אתה יכול להיות מאושר למשך שנייה, אבל אז זה נעלם", אמרה לי ת׳ בשיחת הקפה השבועית שלנו, והוסיפה שבניגוד לרגש הגרנדיוזי, נחת היא רגש ארוך טווח ונגיש יותר, שלא מעריכים אותו מספיק.
"תחושת הנחת נמצאת בדברים הפשוטים, היא קטנה ונגישה ולא צריך יותר מדי נסים כדי להרגיש אותה", אמרה, ואני הבנתי בעצם שמספיק רק קצת לפקוח את העיניים, להביט סביב ולהוריד את מד הביקורת העצמית לאפס והנה, היא שם, מונחת בנחת, רגעית או ארוכה, זמינה ובת ביצוע.
זה בסך הכל נשמע הגיוני. אמרת למישהו את המילה נחת, והנה הוא מיד מתרחב בכיסא וזורק חצי חיוך של סיפוק. לא חיוך רחב מדי, לא דפיקות לב של התרגשות שקשה להכיל, פשוט נחת, כזו שלא מערערת את היסודות היציבים של הלב אבל גם נותנת לו ליטוף קטן של טוב.
אז ת' שמה את האצבע על נקודת התסכול הגדולה ביותר של החיים בתקופה הנוכחית: המרוץ הבלתי פוסק אחרי האושר, כשמנגד, נו, מנגד מונחים להם החיים עצמם.
נחת היא רגש מופלא, רק שאנחנו ממעטים להשתמש בו, אחרי שהתרגלנו לחשוב בגדול ולהציב לעצמנו מטרות לא הגיוניות. למשל להיות מאושר. ובכלל, מישהו עצר פעם לחשוב האם כל מי שטוען שהוא מאושר או שהיה פעם מאושר, באמת גילה את הסוד הגדול, או שהוא פשוט היה מסופק, רגוע ושמח?
לקחתי רגע וניסיתי לחשוב על אותן הפעמים שבהן איחלתי לאנשים שאני אוהבת להיות מאושרים. חשבתי על אותן הפעמים שאיחלו לי את המילה האמורפית הזו, חסרת ההגדרה, זו שכולם יודעים שצריך לרדוף אחריה, כולם יודעים שצריך להשיג אותה איכשהו ומתישהו בחיים, אבל אף אחד לא באמת מכיר את ההרגשה שלה בגוף. תמיד הייתי עונה תודה על האיחול ומחליקה אותו הלאה. אה, בטח שאני רוצה להיות מאושרת.
שמחה ומאושרת או מאושרת ושמחה, ומה בעצם ההבדל?
בעידן שבו החיפוש אחרי האושר הופך להיות כמו המסע של קולומבוס לגילוי יבשות, לפעמים נדמה לי שהוא כמו נקודת יעד שהדרך אליה ארוכה, אינסופית. אני מניחה שרגעי הנחת הקטנים האלה, שצצים מפעם לפעם כמעט בלי מאמץ ובלי שנשים לב במהלך המסע, הם אלו שגורמים לנו לעצור עצירה רגעית, להישען אחורה ולחייך בסיפוק. ולמחרת סביר להניח שכבר נשכח מהם ונחזור לכווץ את המבט ולהביט אל עבר האושר.
תמיד חשבתי שאהיה מאושרת כאשר אגשים את כל המשאלות שלי, ואכן, הייתי שמחה בכל פעם שסימנתי וי על רשימת המשאלות שאני מכינה בכל יום הולדת, עוד מגיל 12. כיום אני מבינה שאני מלאה בנחת, שאני שמחה. אני רוצה להאמין שאני גם מאושרת, אבל משום מה המחשבה הזו מיד ממלאת אותי בפחד. אולי כי אני לא באמת סגורה על כך שזה האושר האמיתי, אולי מהידיעה שבדינמיקה של החיים, אושר הוא דבר פלואידי, משתנה בדיוק כמו מזג האוויר בעונת מעבר.
וכמו כל דבר שקשה להשיג וקל לאבד, אולי גם אושר מתפקד ככזה. בדיוק כמו אהבה. עוד מילה שיושבת על ספקטרום רגש גדול מדי. כולם רוצים לחוות את הקצוות שבה, אבל אם תהיה להם אפשרות בחירה הם יעדיפו להישאר במקום בטוח באמצע, גם במחיר פשרה, כי זה מפחיד פחד מוות.
אולי בסופו של דבר צריך לשאוף לנחת בכל התחומים, ולא לרגשות גדולים מדי. במקום לומר על משהו שהוא ״מדהים״, אפשר להסתפק ב״יפה״. גם זה בסדר. אולי בקיום המעורער שלנו לא צריך לערער יותר מדי את הבסיס הרגשי לכאן או לכאן. אתה יכול להביט, למשל, על מערכת היחסים שלך בנחת, להבין שיש לך משהו שאפשר לחייך בתוכו. זה נראה לי מספיק. מי צריך עכשיו רעידת אדמה של רגש וצונאמי של פחדים שצפים בנקודת השיא, שממנה אפשר רק לרדת?
אז אם עכשיו ישאלו אותי מה אני רוצה לאחל לעצמי, אחרי בריאות והגשמה עצמית (עוד מושג אמורפי שבסופו של דבר אומר שאתה מקווה להתעורר בבוקר לחיים ששמח לך בהם), אני אבקש נחת. בכל התחומים. נחת עצמית כזו שתבוא ותלטף אותי, ותגרום לי לחייך ולשמוח, בלי שתתהפך לי הבטן מהתרגשות, בלי שלא אוכל לנשום בדרך. כזו שתזיז בי משהו, בעדינות, כמו קפיצה קטנה של מעלית מתחת לרגליים כשעולים יותר מדי קומות, שתעשה לי חשק לרצות עוד ולחפש בכל דבר קטן את הנחת הבאה בתור.