יום אחד יושבים כמה מוותיקי המשפחה הלוגמת בפונדק של שאול בדרך יפו-תל אביב ומעלים זיכרונות על הימים שבהם נלחמו בבריטים, ישבו בבתי סוהר וחלמו על מדינה יהודית.

מנדל'ה, שעובד בחלוקת לחם, מרגיז אותם כל הזמן ואומר להם שהערבים עושים לנו מה שאנחנו עשינו לבריטים. יוס'ל, שיש לו פנים אדומות ותמיד נוזלות לו שאריות אוכל מהזווית של הפה, מקלל אותו ואומר לו שהוא "בוגד, אש"פיסט ושמאלני תקשורתי".החבר'ה קוראים למנדל'ה גם "רונסון", על שם המצית הידוע, כי בימים הטובים מנדל'ה היה נחשב למלך ההצתות. עכשיו הוא מדליק את חבריו עם הדעות שלו.

ולוולה קוקוריקו, שמתפרנס משחיטת עופות ויושב עם אנשי המשפחה הלוגמת בגלל קשרי מסחר, אומר: "אני מתנדב לשחוט ערבים חודש בחינם". כולם מוחאים לו כפיים, חוץ ממנדל'ה שנעשה אדום ואומר לו: "אני יעשה איתך 'לחיים' ביום שתעשה מילואים או תשלם מס הכנסה, חתיכת חרא".ולוולה קוקוריקו מביא ראסיה למנדל'ה ומנפח לו את הפנים, שגם בלי זה די מנופחות.

למרות הדעות האש"פיסטיות של מנדל'ה, החברים שלו מהמשפחה הלוגמת (לשעבר המשפחה הלוחמת) לא עוזבים חבר בשעת צרה והם מכסחים את קוקוריקו בצורה שלא משאירה לשאול בעל המקום ברירה, והוא מחייג בזה אחר זה ל–100, 101 ול–102. קוקוריקו מועבר למיון וולפסון, והכחולים שהגיעו ביללת סירנות עם כמה ניידות, רושמים פה ושם הערות בפנקסים שלהם, יעני דוח פעולה.

אחרי שמסדרים את הבלגן במסעדה, אני תופס ישיבה בפינה, זולל נתחי כבש משובח, לוגם 41 (סוג של ברנדי) ומסתלבט על חבורת הקשישים בוגרי המחתרת, שמדברים במשך שעה ארוכה על איך הכניסו לשוורצע מכות כמו בימים הטובים. יכול להיות שהסיפור הזה היה נגמר בשתיית כוסית ובלחיצת יד, אם לא הייתה מעורבת בו עצם של דג שנתקעה לקוקוריקו בגרון בשעה שהוא חטף את המכות וסיבכה אותו בעניין רפואי שהשכיב אותו להרבה זמן.


מהדיבורים של אנשים, נודע לי שלמנדל'ה רונסון מגיעים הביתה טלפונים מפחידים; כך גם ליוס'ל, שהוא בעל מכבסה גדולה ונחשב לשמן בענייני כספים והלבנתם; ולשמיל הקצב, שהוא בעל חנות מפוארת אצל הצפונים.

עובר זמן, וביום שישי אחד אני יושב עם אנשי המשפחה הלוגמת אצל שאול ומקשיב לסיפורים שלהם על הטלפונים המאיימים. "מישהו מצלצל אליי", מספר יוס'ל, "מאיים עליי שאם אני לא מביא פיצויים לקוקוריקו, 100 אלף, שוחטים אותי כמו תרנגולת". מנדל'ה סיפר שאמרו לו שיחתכו אותו כמו חלה של שבת. לשמיל הקצב הודיעו שיעשו מאשתו המבורגרים, איום קשה ביותר, כי ידוע ששמיל עושה כבוד גדול לאשתו, ומי שמדבר עליה רע מסתבך עם הידיים הגדולות והשעירות שלו.


השלושה לא נראים בפאניקה מהאיומים. בחצי אוזן אני שומע שהם זוממים כל מיני תרגילים על קוקוריקו וחבריו, כדי להוריד את הטלפונים המציקים מהחיים שלהם. עובר עוד שבוע, וכרגיל ביום שישי אני הולך להרטיב את הגרון ב–41 ולפנק את הבטן בכבש של שאול. המקום מפוצץ באנשים. כולם שמחים ושרים, כאילו יום העצמאות. אני מושך את מנדל'ה רונסון לפינה ושואל אותו מה פשר השמחה.


"אל תשאל", הוא אומר לי, "אתמול אנחנו אומרים לחולירות שמאיימים בטלפונים שאנחנו מוכנים לשלם את הכסף. קבענו איתם אצל שמיל הקצב. באו שלושה בריונים, כל אחד ז'ולבט, נראה כמו הר. נכנסו לקצבייה, פתחנו להם בקבוק, חתכנו בשר, היה דיבורים, פתחנו עוד בקבוק, עוד בשר, עוד דיבורים ובסוף הם שאלו: מה עם הכסף?


"אמרנו להם: יאללה, תשלמו על שני בקבוקי הקוניאק וחמישה קילו בשר. בהתחלה לא הבינו, רק אחרי ששלפנו להם פיסטולטים (אקדחים - נ"ז) והכנסנו אותם לפריג'ידר הגדול, התחילו להבין שאנחנו לא פראיירים.

"לקחנו להם תעודות זהות ואמרנו שעד שהם לא חותמים על מכתב שבו כתוב שהם איימו עלינו ועל המשפחות שלנו בטלפון, ובאו לקחת באיומים כסף, ושהם נשבעים בילדים שלהם שהם יותר לא יבלבלו את המוח - עד אז הם יושבים בפריג'ידר ואנחנו ממשיכים לשתות קוניאק ואחרי זה עושים מהם המבורגרים".

למען האמת, אני לא מאמין לסיפור של מנדל'ה רונסון, אבל הוא אומר לי שעוד מעט מגיע ולוולה קוקוריקו עם החבר'ה שלו כדי לסגור עניין.
אני מריח שהחגיגה מתחממת, מתחפף לפינה ומתדלק עם דאבל 41 כדי להיות בתצפית טובה ולא בקו האש כשתתחיל החגיגה. לא עובר הרבה זמן ולמקום נכנס קוקוריקו עם שלושה הרי אדם. הוא מחייך וטוב לב. חמש דקות יש חיבוקים ונישוקים, כאילו הם מחתנים את הבנים והבנות שלהם.

כשנכנס החושך, מתחנן שאול לאנשים שייתנו לו לסגור וללכת לעשות שבת בבית. אני דופק עוד 41 חפוז, והראש שלי כמו קרוסלה. מהתצפית שלי אני רואה שקוקוריקו מסמן משהו לאחד החבר'ה שלו. החבר קולט ואומר לשאול שעושים עוד סיבוב אחד מבקבוק קוניאק פרנסאווי שהביא איתו במיוחד לאירוע. הבחור שולף בקבוק וממלא כוסות למנדל'ה ולחברה. הם עושים "לחיים" אחרון, מברכים ב"גוט שאבעס", אני זוחל לטרנטה הצהובה שלי ומתחפף בנסיעה אטית צפונה.

במשך כמה שבועות אני רושם היעדרות אצל שאול. כמה אנשים שאלו אותי אם ביקרתי את הפולנים של המשפחה הלוגמת. אני שואל איפה, והם מביטים עליי כאילו ירדתי ממאדים. "מה, אתה לא יודע?", שאלו. "לא", אני משיב. והם מספרים לי שאיך שנגמרה החאפלה אצל שאול, יצאו יוס'ל, שמיל ומנדל'ה רונסון לנסוע הביתה. מנדל'ה נהג במכונית ונכנס איתה בספיד לתוך בניין השעון ביפו. כששאלו אותו מה קרה, אמר להם שהשעון עצבן אותו, למה הוא פיגר בעשר דקות. לקחו אותם לבית חולים, עשו להם בדיקות ומצאו שיש להם 8% דם באלכוהול וכמות גדולה של טריפים אל–אס–די במוח.


ולוולה קוקוריקו ושלושת הבריונים שלו נידונו לשלוש שנות מאסר על גרימת חבלה גופנית חמורה, סימום אנשים בלא ידיעתם ועוד כל מיני סעיפים שונים ומשונים. החבר'ה מהמשפחה הלוגמת עדיין מאושפזים באברבנאל, והרופאים אומרים שייקח להם הרבה זמן לחזור מהטריפ.