ההאשמות הטריות מצד חברי כנסת שמכנים את עצמם "מחנה הימין" בעניין הקואליציה עם רע"ם הן זדון וציניות לשמם. ולמרות זאת, הרוב הציוני במדינת ישראל חייב לערוך בירור מעמיק לגבי הקווים האדומים שלו, בכל הנוגע לכינון קואליציות עם גורמים לא ציוניים. המפלגה האסלאמית נוסח מנסור עבאס מספקת לנו מקרה מבחן מרתק. היא דורשת מאיתנו לשרטט קו חדש, כזה שנותן אשראי למי שמעוניין בכריתת אמנת נאמנות בין הציבור הערבי בישראל למדינה הציונית, תוך מחיקת עלילות העבר. ומנגד, מחייבת להרחיק את מי שנותרו בעולם הקלאסי של הפוליטיקה הערבית־ישראלית, זו שמנסה להטביע את הספינה הציונית או להפוך אותה למשהו אחר.
רק שקודם לחידוד קווי המבחן החדשים, חייבים להעמיד את העובדות והשחקנים במקום הנכון. במיוחד להאיר את פועלם של מנהיג הליכוד - בנימין נתניהו, לצד הגרופיז ויחידות הקומנדו שהוא מפעיל. נתניהו ושלוחיו הם שאחראים לשתי החשיפות העיתונאיות לגבי חברים ברע"ם, ולגל ההתקפות חסרות הרסן נגד הממשלה, בעיקר נגד מפלגות הימין שבתוכה. מה כוונת גלי ההסתערות הנוכחיים, ברור כשמש. מדובר בניסיון נואש למנוע, ברגע האחרון, את העברת התקציב. רק שהציניות שבעיתוי מחוברת לריקבון עמוק הרבה יותר, זה שמקנן בבסיס האשמות מחנה נתניהו ולווייניו.
שהרי כל הטענות והנתונים שמועלים עכשיו, גם אם הם נכונים, היו ברורים וידועים מלכתחילה למנהיג הדגול - אבו יאיר. האיש שיזם והוציא לפועל את מהלך הטיהור של רע"ם, ששימן וליקק את "תומכי הטרור" האסלאמים מאז 2019. מאז שהחל במסע הגדול לשטיפת המוח של חברי המחנה שלו, כהכנה לחבירה עם מנסור עבאס, המטרה הייתה צלולה וברורה גם היא - להקנות לו את השלטון בכל מחיר.
לא נדרשו החשיפות של מנהיג רע"ם השבוע כדי לעקוב אחר המהלך המכוון והשיטתי של נתניהו, להפיכת הרשימה האסלאמית ממוקצית לפרטנר קואליציוני טבעי של ה"ימין". נתניהו הוביל את החיזורים הנואשים, יזם מאמרים של נתן אשל, הזמין באופן אינטימי לבלפור ושלח שליחים לטייבה. במקביל הוא סיפק התחייבויות והבטחות לאוזנו של עבאס, ובין היתר הצהיר שרק הוא יכול לבטל את חוק קמיניץ ולהרעיף על האסלאמים ערימות של תקציבים וצ'ופרים. אפילו החלטת הממשלה להקמת שלושה יישובים בדואיים בנגב, שהתקבלה השבוע, זהה להחלטה שניסה נתניהו להעביר בממשלה ערב הבחירות האחרונות, כאתנן לרע"ם.
אז עכשיו רצים הדוברמנים של נתניהו ומנסים לטעון שמנהיג הליכוד לא ידע מה עושה עמותה שקשורה לאסלאמים בעזה? שהוא לא הכיר את ההתבטאויות האנטי־ישראליות של פעילים מסוימים ברע"ם? שהוא לא ידע מה הייתה השקפת העולם ההיסטורית שלה? זהו עוד כזב מהאולפנים שמספקים לנו את סדרות התעתועים הבלתי פוסקות של נתניהו. הכל היה ברור וידוע, שום דבר לא הזיז לביבי בדרכו הנואשת להיאחז בקרנות בלפור. לכן ההסתערות הנוכחית של הביביזם ולווייניו היא רק הוכחה נוספת לאובדן המעצורים של האיש נתניהו ולכוח המאגי שיש לו על יותר מדי אנשים. הוכחה כיצד רב־המג ממשיך לגרום לחסידיו להסתער או ללקק, לפי האינטרסים הרגעיים שלו.
לכאורה, אפשר היה לעצור את הדיון כאן ולהשליך את הטענות הנוכחיות לפח הזבל הפוליטי של הליכוד, העולה על גדותיו. אולם למרות ההסתייגות הברורה מהמניעים ומהמטרות של מחנה נתניהו, אנחנו לא פטורים מדין וחשבון לעצמנו. האם אכן הכנסנו לקואליציה, כמו גם לטרקלין התקציבים וההכרה הציבורית, את אויבי המדינה? האם המסרים מאירי הפנים של מנסור עבאס משקפים תפיסת עולם חדשה של פלח ברור מקרב ערביי ישראל, או שמדובר בהעמדת פנים? וגם, אם עבאס עצמו טהור ובר לבב, האם המפלגה שלו עומדת מאחוריו, או שמבחינת רבים בתוכה מדובר בתמרון מניפולטיבי, שלא משקף שינוי ערכי אמיתי?
כדי לבחון את השאלות האלו אין צורך לצלול לנבכי הארכיונים ולערוך חקירות היסטוריות. ידוע שמרכיבים מרכזיים ברשימה האסלאמית היוו עד לאחרונה חלק ממחנה הצוררים, שהזדהו עם האויב וחתרו לסלק אותנו מכאן. השאלה היא אם הם באמת מצויים במהלך יסודי לשינוי דרכם. האם המפלגה הזו, על ראשיה ותומכיה, רוצה לקבל מעמד פוליטי ואזרחי שווה, מתוך הזדהות עם מדינת ישראל. אותה מדינה של העם היהודי, שמקנה שוויון זכויות אישי לכל אזרחיה הנאמנים.
אם כך הדבר, אכן הגיע הזמן לכרות ברית חברתית־פוליטית חדשה ולהתעלם מעלילות העבר. אבל אם יתברר שהמסרים החביבים של עבאס הם רק אחיזת עיניים, יהיה מקום להימנע מהכנסתם לקואליציה ולממשלה, ולהישמר מהקצאת תקציבים ומתן סמכויות. כן, גם במחיר של נפילת הממשלה ופירוק הקואליציה. חובת ההוכחה מוטלת על מנסור עבאס ואנשיו. אולם אנחנו חייבים לתת להם את הצ'אנס להוכיח שהם סוף־סוף איתנו, לא נגדנו.
חיי חתול
מחמאה גדולה נתן השבוע חבר הכנסת יעקב ליצמן לחברי הקואליציה, מעל בימת הכנסת, כאשר דימה את הקואליציה לכלבים, שנותנים כסף לחתולים. כמי שיש לו כלבה יפהפייה ומתוקה מסוג רועה אוסטרלי, אני מתקשה לחשוב על שבח גדול יותר לפוליטיקאים של הקואליציה מאשר הדימוי לכלבים. כי הכלבה שלי, כמו מרבית הכלבים, היא נאמנה, חכמה ועושה את תפקידה באופן יעיל ומלא. ספק רב אם כל חברי הכנסת של הקואליציה והאופוזיציה ראויים לשבח הזה.
ליצמן - כמו בלעם, בא לקלל ונמצא מברך. הוא הרי העניק לקואליציה את הדימוי הפרימיטיבי המבזה של כלבים, כדי לנסות להגחיך ולתקוף את הסעיף התקציבי, שמקדיש 10 מיליון שקל בשנתיים, לעיקור ולסירוס חתולים. אבל זה לא רק הדימוי העלוב שטפח על פני מי שמתקשה להתנתק מקרנות השפע של השלטון. גם עצם ההתנפלות על תקציב סירוס החתולים הוא פסול. כי צמצום אוכלוסיית החתולים בצורה אנושית, לצד שיפור תנאי החיים שלהם, הוא מטרה שחייבת הייתה להיכנס לתקציב המדינה, בגדול, לפני הרבה שנים. ולו בשל הגישה ההומנית המובהקת של היהדות לחיות.
לצד הכלבה הנפלאה שלנו, מכהנת אצלנו בבית חתולה אפורה מפוארת, שאימצנו לפני כחמש שנים. היא מהווה חוליה נוספת בשלשלת חתולי רחוב שאנחנו אוספים בשיטתיות זה עשרות שנים. הגברת הנוכחית הגיעה אלינו לחצר כשהייתה בת שנה, וכבר הייתה מטופלת בגור קטן, מורעבת, רועדת מקור ומסכנה. כדרכם של חתולים, לאחר סדנה קצרה של טיפוח ואהבה, היא הפכה לנסיכה קסומה.
רק שבניגוד לבני המזל המעטים שמאומצים, מרבית החתולים בישראל מתרוצצים אומללים ברחובות. הם נאבקים להשיג אוכל ולהתגונן ממזג האוויר, ונדרסים בהמוניהם. אבל גם כאשר הם לא רעבים או נפגעים, הזכרים מאמללים את עצמם בקרבות בלתי פוסקים, והנקבות נכנסות להריון כל כמה חודשים, מעונות לאין קץ. לכן חיי חתול הרחוב בישראל הרבה יותר גרועים מחיי כלב, והם אכן בלתי נסבלים. מה גם שסיעות החתולים שמחטטות בפחים לא מוסיפה בריאות והיגיינה לבני האדם.
מכאן זו אכן משימה לאומית לתקן את המצב: לסרס את הזכרים, לעקר את הנקבות ולהאכיל באופן סדיר את הנותרים. אם יוקדשו לכך מספיק משאבים, תיפתר בעיית מסכנות החתולים בתוך מספר שנים. מספרם יצטמצם מאוד, והנותרים יזכו לחיים שראויים למדינת היהודים.