מירי פסקל היא הדמות הגאונית ביותר שקומיקאי בישראל יצר אי–פעם. נדמה לי שזו גם הדמות עם תוחלת החיים הארוכה ביותר, שהפכה למרכז של מספר הסדרות הרב ביותר. הדמות שיצר אילן פלד, שצצה לראשונה ב"אחד העם 1", וסביבה גם נבנתה העונה השנייה "אחד העם 101", היא דמות קאלטית קורעת מצחוק, אהובה, אמיתית, דוגרית והכי ישראלית שיש.

היא מרגול על סטרואידים. היא וולגרית ולעתים אפילו אלימה. היא צורחת ומורידה כאפות למי שמביא לה את העצבים. בימים אלה היא עושה קמפיין לשופרסל, שם היא נראית מקפצת ושרה ברחובות תל אביב. כנראה שהיא קיבלה כניסה לאתר המהדרין הסודי והזול של הרשת.

היא אולי הדמות הרווחית ביותר בארץ. יותר מהדמויות מ"ארץ נהדרת" או "קופה ראשית", שמתחלקות ברווחים ובקרדיט עם יוצריהן ועם הערוצים שבהם הם משדרים. "מירי" היא היוצרת, הכותבת והכוכבת. היא הובילה את הסדרה "הנוכלות" ב–yes עם יעל פוליאקוב; שיחקה בסדרת הרשת "בר מצווה", שנכתבה יחד עם גל אוחובסקי - והיא תמיד אותה מירי. בלתי נדלית ובלתי נגמרת.

ההתרופפות בהגייה שלה, כשהיא מבטאת כ' רפה כאילו היא ח' גרונית לא גורעת מאמינותה, להפך. היא כביכול מחזקת את מזרחיותה ויותר אותנטית ממזרחית אסלית. היא אישה גרוטסקית ואגוצנטרית, צר עולמה כעולם הסביח, האהוב עליה. רק בעיותיה בראש מעייניה, והיא מכפיפה את הסביבה לצורכיה.

מירי פסקל היא דמות שטחית, שנמצאת בחיינו כבר יותר משני עשורים. אינה מתפתחת ולא מתבגרת, היא אותה גברת עם אותה אדרת. כוחה מתבטא בהצלחתה לשוט מתחת לרדאר של הפוליטיקלי קורקט, היא אומרת מה שבא לה בלי שאף נודניק ייעלב ממנה. אם היא הייתה פוגשת את גל אוחובסקי, היא בטח הייתה מביאה לו בעיטה ואומרת "יצאת מדעתך, יא חתיכת מלעונה, תלך, תלך, לפני שאני קוראת למשטרה. מצאת עם מי להתעסק, יא גחבה, בוא הנה. או שתביא נשיקה, או שתעוף מפה".

לעומת מירי פסקל, השחקן שמגלם אותה - אילן פלד - הוא שתקן כרוני. לא מתראיין, לא מצטלם ולא נמצא בשום מקום. מעטים האנשים שפגשו אותו. ואף שהוא חברו ושותפו ליצירה, אף אחד לא מצפה לשמוע ממנו תגובה או דעה על ההאשמות נגד אוחובסקי.

חבר אחר של אוחובסקי הוא הדי–ג'יי המוכשר עופר נסים, הקרוי בפי הקהילה "עופרה". גם עופרה שתקה (פרט לתגובה לקונית לפוסט המתנצל של אוחובסקי בפייסבוק). אך גם ממנו איש לא מצפה להגיב. נסים הוא די–ג'יי בינלאומי, מהאנשים המוכשרים ביותר בארץ בתחומו. אך הוא אינו משתף פעולה עם אף כלי תקשורת, אף פעם.

עופר נסים ואילן פלד הם אנשים שקולם נשמע רק ביצירותיהם. היכולת שלהם לשמור על דיסקרטיות מוחלטת ושתיקה תקשורתית אדוקה לאורך השנים, למרות הצלחתם המטאורית, היא מרשימה. הם מעל זה. לא ראיון, לא צילום פפראצי, לא תוכנית בוקר כדי לקדם את עצמם, כלום. זו התנהגות אצילית ונדירה, שמשאירה אותם צפים מעל הסלביות הבינונית הגועשת והרוגשת, שרק מחפשת תשומת לב, לייקים ותמיכה.

שתיקתם של פלד ונסים בעניין אוחובסקי מובנת. לעומתם, מסתובבות בינינו ערימות של סלבים שזקוקים כל העת לאישורים חיצוניים לקיומם, שמזמינים צלמים לתעד את עצמם בנסיבות טריוויאליות, שעפים על עצמם ובעיקר מחווים דעתם על כל עניין, כאילו היו הוגי דעות. כל אימת שיישאלו שאלה כלשהי על ידי כתבת של גיא פינס, על שטיח אדום בכניסה להשקה או ביציאה ממסיבה - תמיד ינפקו תגובה, דעה או תובנה, תוך שהם מדגמנים הזדרזות להיכנס, לצאת או ללכת. כי הם הרי תמיד ממהרים למקום חשוב יותר.

כל התבטאות שלהם תוכרז כ"צעד אמיץ", "אומר את דעתו", "לא מפחדת" וכו'. דווקא בגלל זה, מוזר שעד עכשיו (נכון לשעת כתיבת שורות אלה) כמעט אף אחד מהם - לא חבר, לא מקורב, לא ידיד, לא רע, לא זמר, לא משורר, לא שדר ולא סופר - לא השמיע את קולו ה"אמיץ", ה"דעתני", ה"נוקב" וה"אמיתי" בעניין ההטרדות המיניות, לכאורה, של גל אוחובסקי.

שתיקה תמוהה ירדה על הביצה. אומנים, קומיקאים, שדרנים - כולם סכרו את פיהם. ה"אומץ" התחלף ב"לא יודעים מה היה, לא רוצים לשפוט, אסור לחרוץ דין בתקשורת". הם יחזרו להיות אמיצים כשיהיו תלונות על מישהו נוח יותר. רצוי ימני, עדיף סטרייט, הכי טוב כזה שהלך לעולמו. בינתיים, מחכים שיעבור זעם, מחכים שיעבור הגל.