מחכים למשיח

ביום שלישי, 2 בנובמבר, התקהלו חברי הגרעין הקשה והסהרורי של Qanon בדילי פלזה בדאלאס טקסס והתגודדו סביב סימן ה־X הלבן הגדול המסמן את המקום שבו פגע הקליע השלישי של לי הרווי אוסוולד בנשיא JFK וריסק את ראשו. ההתקהלות שהייתה עלבון לאינטליגנציה וסכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה האמריקאית, התכתבה עם אתר העלייה לרגל רק בעקיפין.

מאושפזי קן הקוקייה האמבולטורי היו שם בהמתנה נחושה ונטולת ספק לבקיעתה של קמלוט 2021 מתוך האספלט בדמותו של JFK ג'וניור, יורש העצר, מי שנחשב לגבר הסקסי ביותר באמריקה אבל נהרג בהתרסקות מטוסו ב־1999. Qanon, כפי שמעיד בליל התאריכים הלא עגולים וחסרי הפשר, אינם עבדים ליארצייט. יש להם לוח שנה משלהם ובו מצוינים הבלים כמו שובו לנשיאות של דונלד טראמפ ותחיית המת קנדי הבן. הם מאמינים עיקשים שטופי קונספירציות ואין להם בעיה להמתין 20 יום ולהתייצב שוב בשם אותה שליחות קדושה, ביום ההתנקשות ב־22 בנובמבר.

כיצד קשור נסיך האור המצודד - שאלמלא אותה התרסקות בטיסה שלא היה מורגל בה, אמור היה מן הסתם להיות נשיא באומה שלעתים קרובות מדי נוטה לבלבל בין בלורית למה שמתחתיה - ל־Qanon? אלה נוהים אחרי תיאוריית קשר מרכזית שעיקרה דונלד טראמפ הממתין במאורתו ליום שבו ישמידו מאמיניו את הקבאל הסודי של יהודים מוצצי דם וסוחרים בילדים לזנות העומדים בראש האליטה הליברלית.
זה מסובך, אבל מכיוון ש־JFK הבן לא מתכוון לשוב וגם לא לצלצל, בעולם שבו לא מתקיימת תחיית מתים, הטקסים הפגאניים האלה מסוכנים בהרבה ממי שבצר להם דעתם השתבשה. סופן של כתות כ־Qanon הוא שאחרי שנים של עבודת אלילים, שהיא סוג של אוננות אמונית, תסכולם גובר עליהם והם או מתאבדים בהמוניהם, או נקלעים לקרב אש קטלני עם ה־FBI או יוצאים למסע רצח.

דרך נפתלת ורבת-מהמורות מובילה לכאב, לתחושת החמצה היסטורית, חרטה ועוגמת נפש על מה שיכול היה להיות. בעוד Qanon מחליקים על מוט מגורז לאי–שפיות בשל כל הסטיות הנפשיות והחברתיות של אמריקה, כולל חוסר יכולת מרעיש להודות בתבוסתו של טראמפ, גורלם של הגברים לבית קנדי שעלו בסערה השמיימה או נפלו כציפור שמוטת כנפיים לים ונעלמו מחיינו, נגרם לרוב בידי אויבים אידיאולוגיים; רובם טרם שהייתה להם הזדמנות לעשות טוב.

22 שנה חלפו מאז תאונת המטוס שבה נספה ג'ון פיצג'רלד קנדי הבן, ג'ון־ג'ון, הילד בן ה–3 בחליפת המכנסיים שהצדיע לארון של אביו בטקס הלוויה בארלינגטון, וירג'יניה. אזכור שמו, לרוב בעונת בחירות, מזכיר לאמריקה היסטוריה אלטרנטיבית וסדרת נשיאים כושלים שלא היו באים לעולם אילו נותר בחיים. אבל זה מה שעושים בני שושלת קנדי כדרך חיים: מתים.

שנים רבות היה קנדי הבן כדור ביליארד מסעיר, פעלתני וקולני עד שהתאזן, הוריד גלגלים, התחתן, הקים ירחון ונתן לאמו המחמירה, שמתה מסרטן הלימפה ב־1994, את מה שלא קיבלה ממנו בחייו: שיקול דעת, כובד ראש, מחשבות על העתיד, משפחה. אם מפשפשים, מגלים שקנדי הבן היה מוצא את דרכו לפוליטיקה. לא בהתלהבות. לא בשמחה. אבל מתוך תחושת אחריות והכרה בגורל. ג'ון קנדי הבן כבר עשה צעדים ראשונים בדרך המובילה לבית הלבן.

על פי ההבנה שמככבת בתסריט אחרית הימים של Qanon, כפי שנכתבה במניפסטו מאת אחד מבכירי כת־הרשת שנשלחה בהודעה מוצפנת לרבע מיליון מאמינים בטלגרם, עם שובו של טראמפ כנשיא ה־19 של אמריקה, הוא יזמין את קנדי הבן לכהן כסגן הנשיא שלו. הנשיא ה־19 משום שכל מה שקרה אחרי 1871 היה לא תקין ולא בהתאם לחוקה. אלה מחילות ארנב מפותלות שהכניסה אליהן היא באחריות הקורא בלבד, אבל מקור הטענה בתיאוריית קשר ימנית שנולדה מהצורך להוכיח כי בחירתו של ג'ו ביידן אינה חוקית, בהסתמך על חוק נידח מסוף המאה ה־19 שלפיו כל החלטה וחוק שעוברים על ידי נשיא אחרי 1871 אינם תקפים.

המניפסטו קובע כי אחרי שובו יפנה טראמפ את הבית הלבן ליורשו המיועד קנדי הבן. מייקל פלין, הגנרל המעורער קסטנייטה, שהמליץ על ממשל צבאי כדי להפוך את תוצאות הבחירות וקיבל צו הבאה בשבוע שעבר מהוועדה החוקרת את אירועי ה־6 בינואר, יתמנה לסגנו של JFK הבן. אין צורך להסביר מדוע רבים יעדיפו לא לחיות באמריקה דיסטופית כזאת.

חודשים ספורים לפני מותו של קנדי הבן באביב 1999, פנתה אליו המפלגה הדמוקרטית והאיצה בו להתמודד על מושבו המתפנה בסנאט של דניאל פטריק מוינהאן. המפלגה התחייבה לספק לקנדי מימון, תשתית פוליטית ואסטרטגית, לוגיסטיקה ופעילים. כל מה שהיה עליו לעשות היה לומר כן. האם היה יכול להיבחר לסנאט באותה שנה? לאף אחד לא היה ספק. הוא היה הקנדי היפה, השרמנטי והפחות מופקר ביניהם; אין ספק שהיה מסוגל להשיב לנשיאות את הברק שהיה לה בימים שבהם שכן אביו בבית הלבן.

לתרחיש הפוליטי של קנדי הבן היו גם היבטים בדיוניים וספרותיים. מסוג החלומות הפוליטיים הרטובים שכתבי מגזינים מציגים כתרחישים, גרסה בנאלית ופחות סהרורית מזאת של Qanon. מה שקורה לנו עם אייקונים שאנו רוצים שיעשו עבורנו משהו שיעשיר את חיינו. תחת הכותרת "קאמלוט 2000", שורטט תרחיש דמיוני. אל גור הנשיא נעלם בעת ביקור ממלכתי בחו"ל. סגן הנשיא ג'ון קנדי מחליף אותו. אם לא יתגלו עקבותיו של גור, יושבע קנדי לנשיא.

בתרחיש אחר נעתר קנדי הבן לפניית מפלגתו ומתמודד על מושבו של מוינהאן מול רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשבר. ג'וליאני פורש בגלל סרטן הערמונית וקנדי זוכה בבחירות מול מועמד אחר ומנצח ב־7 בנובמבר 2000. הוא מושבע כסנאטור - 3 בינואר 2001. ב־7 בפברואר 2007 מכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות. בבחירות הכלליות הוא מנצח את ג'ון מקיין ובוחר בברק אובמה כסגנו. הם מנצחים.

במציאות פרסם "פיפל" מגזין כתבה ב־2014 שבה טענה מקורבת לאובמה בשם רוזמרי טרנזיו, כי אלמלא נהרג היורש האחרון לקמלוט בתאונת מטוס ב־1999, לא היה נבחר ברק אובמה לנשיא כעשור לאחר מכן. "מישהו שאל אותי: אילו ג'ון היה חי, האם אובמה היה נבחר לנשיא? ועניתי שלא", אמרה טרנזיו. "ג'ון היה נכנס לפוליטיקה בשלב זה. פנו אליו להתמודד לסנאט לפני שפנו להילרי קלינטון". כאשר שאל לארי קינג את קנדי בראיון אם מתישהו בעתיד יהיה מעוניין להתמודד על משרה פוליטית, ענה קנדי: "ההגדרה הישנה של פוליטיקה היא שאתה מגיע אליה מתישהו בשיא חייך, אחרי שעשית כמה דברים ויש לך משהו שווה להציע. אולי זה התסריט שמתאים לי".

הסופר ג'ון אפדייק סיפר שבמהלך קבלת פנים בבית הלבן שבה השתתף, נשאל קנדי אם הוא זוכר את המקום. "במעורפל בלבד", השיב. האם אתה רוצה לשוב לכאן? נשאל. "במעורפל בלבד", ענה שוב.

תחיית קנדי הבן היא אבן יסוד בתיאוריית הקשר הפופולרית והנגיפית של Qanon. חברי הכת מאמינים ש־JFK ג'וניור לא נהרג והוא חי במקום מסתור במהלך השנים שחלפו מהתאונה שלא הייתה, ומחכה לחשוף את עצמו כמועמד לסגנות בהתמודדות של טראמפ ב־2024. האמונה הזאת מבוססת על קונספירציות שגורות יותר, כמו המטוס הקל שנמצא באוקיינוס, צילומי הגוויות וכדומה. לא אתגר הפקתי גדול למי שצילמו את הנחיתה על הירח באולפן בהוליווד.

הנהייה אחרי קנדי הבן אינה טבעית לנטיית לבם של המאמינים, ומקורה בטענה שהוא תרם לשרשור ב־8chan ב־2018. כחיזוק לאמונתם נסמכים ב־Qanon על מישהו שנחשב בעיניהם כ־JFK ג'וניור המתחזה לאחר. להזיה הזאת נמצאים חיזוקים במכירת חפצי קנדי כמו חולצות ופוסטרים באתרים לגיטימיים כאמזון ו־Etsy. הנוכחים בדאלאס בתחילת החודש לבשו חולצות כאלה.

חלק מהפולקלור הביזארי הזה מתוחזק בידי אחד, מייקל בריאן פרוצמן, חובב נומרולוגיה וגימטרייה, שבעזרתן הוא מנסה להוכיח שהוא נמצא בקשר ישיר עם בני משפחת קנדי, החיים והמתים, שבהם הם רואים את צאצאיו של ישו המשיח. אחרי שהציפייה להגעת קנדי הבן הסתיימה אותו יום במפח נפש - אין כמו מאמיני Qanon קשוחים ומנוסים בהבטחות לא ממומשות שאינן מסיטות אותם מדרכם - נקבע מועד חדש לקומבאיה בדילי פלזה.

אחד מהכדורים המסובבים של קנדי כמושיע, שלא מדברים בו בפרהסיה, הוא שקנדי ג'וניור לא יגיע לבד; ילווה אותו אביו המת, שראשו חובר לו יחדיו. כנראה שהצילומים המסתוריים שנדפסו בצהובונים לפני 30 שנה, של מישהו שנאמר עליו שהוא JFK שמוט בכיסא גלגלים ועטוף בשמיכה, היו אמת. אחרת קשה להסביר את התזמורת והמצעד החגיגי שבו יתקבלו השניים עם רדתם בסולם מוזהב מענן לבן. תאריך נוסף לא סופי השנה, הוא יום ההתנקשות ב־22 בנובמבר, נפגשים בדילי פלזה, ב־12:29, שעת פגיעתו של הקליע האחרון מהקומה השישית של בית המסחר לספרים.

אין משהו לא אמיתי בתחושת הכאב והאובדן על חיים שנקטעו בגיל צעיר ובאמיתות האבל. מה שחשה אמריקה עם מותו של קנדי היה תחושת אובדן ושכול לאומי. מה שמרגישים כאשר המת אינו רק צעיר מבוזבז אלא נצר מבטיח לשושלת ששבתה את הדמיון האמריקאי במשך עשורים רבים. למרות המעטה הדק הנשחק של דמוקרטיה, משדרת אמריקה כמיהה למנהיג חזק.

לכמיהה דומה אבל יותר על בסיס געגוע שבא לידי ביטוי היסטרי עם מותה של הנסיכה דיאנה, גם היא בתאונה, חזרה בשבועות האחרונים כמו לוויין מת המקיף את כדור הארץ ומצפצף, בדמות סדרה תיעודית (שישה פרקים) בשם "Diana" ב־CNN והסרט "Spencer", המספר את אותו סיפור עגום עצמו עם שחקנים. נסיך ונסיכה נהרגו בתאונה. דיאנה במנהרה בפריז עם הנהג פול ודודי אל־פאייד בנסיבות שהוצגו כאשמת צלמי הפפרצי שלא עזבו אותה לרגע.

הדיונים הקודמים הציגו נערה שנישאה לצנון שיהיה מלך ולמדה שכדי לקבל תשומת לב מבכירי המונרכיה כחולי הדם והקפואים עליה לשבור את הסרוויס היקר שהשאירה המלכה האם. הדיאנה ההיא הייתה קורבן עד שהחיים במחיצת קאמילה פרקר־בולס גרמו לה לברוח מהארמון.

כוחה של "דיאנה" ב־CNN לעומת "ספנסר", שחוטף כהוגן, בעובדה שהזמן שינה את הפרספקטיבה. חומר הגלם מעולה. המרואיינים אומרים אמת. כעת מותר להגיד שאף שהתלוננה על תשומת הלב הפולשנית שמיררה את חייה וחיי ילדיה, בסוף הפכה דיאנה לאחד האנשים הללו שחייבים להיות במרכז העניין, ליצור המולה ולהתמכר לכיסוי האינסופי של פועלה ההומניטרי כמו גם בגדיה והגברים בחייה. העונש על התנהגות כזאת אינו אמור להיות מוות, אבל חברותיה הקרובות מעידות שבמובנים מסוימים היא חיה על זמן שאול. בחירתה במנתח לב פקיסטני וביורש המצרי ל"הרודס" יכולה להיות מוגדרת כאהבת אמת, מי אנחנו שנדע, אבל יש בזה אזכור לג'קי קנדי, שמאסה באמריקה ובחרה באיל ספנות יווני. הדיון במורשת במקרים הללו מופרך; מדובר בירושה.

אמריקה מאוהבת בשושלות, בתנאי שהן ראויות. כאשר היורש הוא בנו המצודד, הסקסי והאהוד של נשיא שנקטל בדמי ימיו, הלב ממריא. אי אפשר להבין אחרת את החיפושים הקדחתניים והעיקשים אחרי שרידי מטוסו שסירבו להחמיץ את הרמז הקטן ביותר, ושיברון לב כה טוטלי כאשר המזוודה הראשונה נסחפה אל החוף. קנדי הבן היה ההזדמנות להשיב עטרה ליושנה באמצעות המלכתו היכן שנרצח אביו.                        

בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב־1988 ביקש הסנאטור טד קנדי מאחיינו שיציג אותו בפתח הוועידה. קודם שעלה לנאום בפני באי הוועידה, הסתובב נרגש ועצבני מאחורי הקלעים ושינן את עיקרי נאומו. שום דבר לא הכין אותו לשאגה שעלתה מהאולם. קנדי ניצב משתאה ונפעם מול שיטפון האהדה אבל לא איבד את קור רוחו.

הוא נולד ב־25 בנובמבר 1960, 17 יום לפני שאביו נבחר לנשיא. הוא היה התינוק הראשון בבית הלבן מאז 1893. ג'קלין קנדי וילדיה עזבו את הבית הלבן אחרי שג'ונסון הניח להם להישאר עד שהתארגנו. המשפחה עברה לדירה גדולה בשדרה החמישית בניו יורק ושם החלו חיי הנדודים של ג'ון קנדי. תמיד לצד אמו, עם שני סוכני השירות החשאי. ג'קלין אמרה: "אם הם הורגים את כל בני קנדי, הרי שגם ילדיי הם מטרה".  

חשוף חזה ושרירי, קישט הבן בשנות ה־80 את העיתונות בניו יורק. מדורי הרכילות קשרו אותו בקשרים רומנטיים עם ברוק שילדס, דריל האנה, מולי רינגוולד והנסיכה סטפני ממונקו. כאשר נשאלה מדונה אם עברה עם קנדי מעבר לנימוסים והליכות, היא השיבה: "הלוואי". רוב הזמן עשה קנדי ניסיון אמיץ לחיים נורמליים. דיווש באופניו במנהטן כל הדרך מדירתו בצפון העיר למשרד התובע, שם עבד זמן קצר, מרחק 90 בלוקים, ובילה במועדוני לילה אופנתיים.

העבר תמיד היה איתו והמיתוס הכביד. מי שהכירו אותו העידו כי בחר לא להזכיר את אביו ונצמד לקוד נוקשה של חיים נטולי הילה שאמורה הייתה להועיל לו ולהפריע לו באותה מידה. חבריו העידו על אישיות פשוטה, קשוחה וסבלנית עם חוש הומור, פרוע לעתים, חיבה למעשי קונדס וכמיהה לפשט את חייו ולא לסבכם. כאשר במסיבה רעשנית בקולג' השמיע מישהו את "סימפתיה לשטן" של הרולינג סטונס ובו המילים "צעקתי מי הרג את הקנדים? אחרי הכל אלה היו אתה ואני", קם קנדי ויצא מהחדר.

הוא גרר רגליים בבתי ספר רבים. את התואר הראשון בהיסטוריה עשה בבראון. אחר כך הלך ללמוד משפטים אבל לא היה העיפרון המחודד ביותר בקלמר. במחצית שנות ה־70 השתעשע בלימודי משפטים בפיליפס אקדמי במסצ'וסטס. הוא נכשל פעמיים בבחינות ההסמכה עד שעבר. בחורות ישנו ליד דלתו המוגפת במעונות הסטודנטים. הוא התנדב לעזור באפריקה, עסק באקולוגיה והשתתף בכנס של מנהיגי סטודנטים בזימבבואה.

הוא היה חייב לעיריית ניו יורק 2,300 דולר בדוחות חניה והוא שילם את חובו. השמועות על מצבה של הדירה שאותה חלק עם חבר ברחוב 86 מערב במנהטן היו כנראה נכונות, אבל הנזק לא היה גדול יותר ממה שהמיטו לד זפלין על חדרי מלון. "נשיונל אנקוויירר" הצליח לתעד את קנדי שיכור פעם אחת בלבד. כאשר אחותו והוא חגגו במשותף את יום ההולדת שלהם - היא הייתה בת 21 והוא בן 18 - וקנדי שתה יותר מדי. צלם הצהובון הנציח אותו ישן על המדרכה.

ההחלטה המקצועית המשמעותית ביותר בחייו הייתה להקים מגזין פוליטי ולעמוד בראשו כשהוא נושא בקרדיט משותף של מו"ל ועורך ראשי. הגבר שסלד מעיתונות כל חייו וראה בה גוף חטטני ותאב סנסציות, הקים עיתון בעצמו. חבריו היו שותפים להנחת העבודה שלו בדבר נחיצות במגזין פוליטי אחר, על־מפלגתי, אמיץ ונטול פניות שהתיימר לכסות פוליטיקה באופן שונה מהרגיל. למגזין הוא קרא "ג'ורג'", על שמו של ג'ורג' וושינגטון. אבהותו ל"ג'ורג'" הפכה אותו לחלק מהמדיה והטילה אותו אל לב הקלחת. במקום להצטנע בתוך המגזין, לקח קנדי על עצמו את משימת ראיון החודש, שם טרח לפרסם תצלום שלו עם המרואיין. חתימתו הנאה התנוססה בסוף דבר העורך. כאשר היה צריך לשדל את ברברה סטרייסנד, צ'בי צ'ייס, דניס הופר, וופי גולדברג, ג'וליה רוברטס וקלודיה שיפר להצטלם למגזין, התקשר אליהם קנדי בעצמו.

בתוקף אחריותו כמו"ל ועורך התקשה קנדי להתעלם מ"JFK", סרטו השערורייתי של אוליבר סטון על תיאוריות הקשר בדבר רצח אביו. נטייתו הייתה להתעלם מהסרט או להניח לאחרים מטעמו לעסוק בו. אבל סטון וסרטו היו גדולים ומדוברים מכדי להניח לאחרים לעשות את עבודתו. כך הגיע קנדי ללוס אנג'לס לפגישה עם סטון כדי לדבר על הסרט. הפגישה לא הייתה נעימה. סטון שאל לדעתו של קנדי על תיאוריית המתנקש הנוסף וחזר על התיאוריה שלו שלי הרווי אוסוולד לא יכול היה לירות בקנדי לבדו. קנדי ביקש סליחה וסר לשירותים. זמן קצר אחרי שובו של קנדי לשולחן הסתיימה הפגישה. במהלך הטיסה הביתה היה קנדי נסער ואמר: "לא יכולתי לשבת מול האיש הזה שעתיים. פשוט לא יכולתי".

נישואיו לקרוליין באסט, מעצבת אצל קלווין קליין, נראו כחלק מהיערכותו לכניסה לפוליטיקה. הייתה שם אהבה גדולה אך לצדה ויכוחים פומביים קולניים, חילוקי דעות, קנאה מצד הרעיה בפופולריות של בעלה. חברים קרובים חששו שהשניים מנווטים להתרסקות ולגירושים. הם היו בדרכם לחתונתה של בת דודו רורי קנדי, בתו של בובי קנדי, בהיאניס־פורט, עם אחותה של באסט איתם, בזמן התאונה.

קנדי היה טייס טירון לא מיומן, שהטיס פייפר סרטוגה, מטוס קטן ומסובך יחסית להפעלה שקנה חודשים ספורים קודם לכן. באותו יום שישי הייתה הראות מוגבלת, ואובך כבד עמד באוויר. טייסים מנוסים מקנדי בחרו לא לטוס. קנדי המריא ללא תקלה ב־8:30 בבוקר מפיירפילד ניו ג'רזי. 17 חודשים קודם לכן נהרג בן דודו מייקל בתאונת סקי. קנדי תכנן להוריד את גיסתו בדרך ולהמשיך עם אשתו למתחם המשפחתי. הם נעלמו מהרדאר, והקשר עמם נותק. אחרי כשבוע נמצא המטוס ובתוכו קרוליין וג'ון קנדי הבן.

כמו Qanon גם CNN בחרה במחזור אגדות מתות בתאריכים שאין בהם לא פרק זמן ראוי לציון ולא סיבה. זה מסוג החומרים המרפדים את חיינו כצרכני מיתוסים בשעות מתות. אין שום דבר מסתורי או הרואי במי שמתו בתאונות. הם מתו צעירים ויפים, וזה כנראה מרתק כשלעצמו. וכמובן ההבטחה של מה שיכלו להיות.