אחרי חודשים שבהם מיכאלה בכורתי קיבלה את אחותה הקטנה בשלווה, וההרמוניה שררה בביתנו, עברנו לאחרונה למצב אחר לחלוטין שניתן לכנותו באלגנטיות ״לוחמה ערמומית שמטרתה לחסל את התינוקת החדשה בבית״.

במצב שבו אנחנו נמצאים, הבכורה תמתין לרגע המיוחל שבו תשומת הלב מתעמעמת ואז תוריד מכת מחץ על אמי, הצאצאית הטרייה לבית אתגר, באופן שעלול להיות קטלני. הגדולה, מתוחכמת ורבת-ניסיון, תסווה את מעשיה וכוונתה ותתחיל בליטופים חמודים שממלאים את הוריה - כלומר אשתי ואנוכי - באושר אדיר. חזון אחרית הימים. שתי בנותינו משלימות זו את זו כיין ויאנג. אחת תוססת, והשנייה מאופקת וחייכנית. חברות לנצח.

אבל אז, כשמפנים מבט לטובת הדחת כלים, כביסה ושאר מטלות בית מתישות ונותנים לרוח הפיוס להשתלט על המחשבה, ינחת זבנג איום על אחד מאיבריה הגלויים של אמי. בפעם הראשונה שחזיתי בזה כמעט חטפתי התקף לב.

להלן תיאור המקרה: ישבנו בסלון בשלווה, הקטנות ואני. אמא נחה בחדר השינה. אמי פיהקה ברוגע מהפנט בטרמפולינה מיוחדת, מין מתקן מקפץ וגמיש לקטנים ולקטנות, והרהרה בדברים שתינוקות בגילה מתעמקים בהם: מתי תגיע מנת האוכל הבאה, באיזה שלב יוחלף החיתול, ומיהם היצורים גדולי הגוף מסביב? בשיא הפסטורליה מיכאלה ניגשה אליה והתחילה לנענע את המושב הנייד. התפעלתי מהאידיליה ומהבגרות שהופגנה ושבתי לעשות מלאכה חשובה: סימון לייקים באינסטגרם לאושיה נודעת. אבל אז, משום מקום ובלי רמז מקדים מכל סוג שהוא, הבחנתי בזווית העין שהתנועה הנעימה והתמימה הופכת לטלטול אכזר, והנה עוד רגע ראשה של הקטנטונת יקבל מנה הגונה שעלולה לשלוח אותה אקספרס לעולם הבא.

זינקתי בבהלה. או ליתר דיוק צרחתי כמו משוגע שאיבד עשתונות. גערתי במיכאלה והזזתי אותה הצדה באסרטיביות. אחרי שראיתי שלתינוקת שלום ושהבכורה נעלבה, התחלתי לאכול את עצמי על התגובה החריפה. מאותו רגע ובמהלך כל היום הרגשתי כמו אבא חרא, כזה שלא שולט בעצמו. אפילו שקלתי להלשין על עצמי למועצה לשלום הילד.

התחושות הקשות התעמעמו מעט כשאשתי הרגיעה אותי והסבירה שזה לא נורא. רצוי להעיר במתינות ולהסביר, אמרה, לחכות להזדמנות ראויה ואז באופן רך ומכיל לפרט מה מסוכן במעשה. אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות, אבל נבהלתי ולכן הגבתי כאחוז דיבוק. ההסבר של זוגתי חידד את תחושתי שכדאי שאסיים את האקדמיה לאבהות של אשתי בהצטיינות, לפני שאקבל שוב את הזכות להיות הורה.


כמה ימים אחר כך תפסתי את מיכאלה שוב מציקה לאחותה. הפעם שלחה לה אצבעות מנקרות לאזור העין. החרדות צפו מחדש. הבת שלי תתעוור, תהיה פיראטית. כמשה דיין, רטייה תלווה אותה במשך כל החיים. זה נחמד כשאתה אדמירל, אבל לעזאזל, יהיה לה קשה להתנהל במאה ה-21 עם עין אחת.

בסיבוב הזה הערתי בצורה חינוכית מאופקת, כפי שלמדתי, תוך שאני מסדיר את הנשימות ומנסה להיראות שפוי ונחמד, אף על פי שבפנים בערתי. נדמה לי שהקורס שאהובתי העבירה עבד יופי. שמחתי כל כך על הפאסון האבהי שלי, עד ששכחתי מזה שכמעט היה פה עיוורון חלקי.
לא חלפו ארבעה ימים וכשחזרתי הביתה בסיום העבודה פגשתי את אשתי נפולת פנים. ״מה קרה?״, שאלתי. ״מיכאלה בעטה באמי״, אמרה אחוזת ייאוש. התעמקתי בפנים של הנבעטת. הכל נראה בסדר. אין סימן, והיא נראתה חייכנית כתמיד.

״אני לא רואה נזק״, ציינתי. אשתי סיפרה שבאינסטינקט הסיטה את מיכאלה במהירות והרימה את קולה. כתוצאה מכך הבכורה הסוררת נפגעה עד עמקי נשמתה. אחרי שהרגעתי את רעייתי, הסברתי לה, כשעל פניי הבעה חמורת סבר ומתנשאת, בדיוק את מה שהיא לימדה אותי אך לפני כמה ימים.

אשתי, שרק נרגעה, עדיין לא עשתה את ההקשר. כשהתפעלה מהיכן הידע וקור הרוח, הסברתי שאצלי אבהות זה בדם. עוד מעט תתעשת, בינתיים מה אכפת לי לצאת טוב פעם אחת?