כנס שלום עכשיו, שנערך השבוע בכנסת, הדגים בשידור חי את הטרמינולוגיה הקלוקלת שאנו ממשיכים להשתמש בה, אף על פי שהיא מזמן לא תואמת את המציאות בשטח. מרוב כמיהה לשלום, מטורלל כלשהו שהוגדר כ"עיתונאי" והשתתף באירוע ביקש לתת לחבריו נשק כדי לשמור על הפלסטינים מפני "אלימות המתנחבלים".
אפילו השר עיסאווי פריג' נבהל ועצר אותו, אבל בואו נאמר את האמת. כשהכותרות שיוצאות מכנס כזה עוסקות בדרישת נשק כדי לקחת את החוק לידיים, קשה להימנע מהתחושה שמישהו בכנסת קצת לא מאופס על המטרות המוצהרות שלו.
כמובן שהח"כ המטורלל מכל, איתמר בן גביר, זיהה פוטנציאל לבלגן ומיד נכנס לדיון, וצעק עד שנדרש לצאת. אבל גם אזרח נורמטיבי שבן גביר הוא לא כוס התה שלו, מבין שמשהו לא הגיוני בדיון שנקרא "עוצרים את אלימות המתנחלים", בשבוע שבו מתקיימות צעדות של חמאס במזרח ירושלים ומתבצעים פיגועים רצחניים, לצד גילוי מבהיל למדי על נשק שחיזבאללה מנסה להבריח לאוכלוסייה הערבית בישראל. האם חברי מרצ שארגנו את המופע הזה חושבים שכך ראוי שתתנהל מפלגה שהיא חלק מהממשלה שאמורה לספק פתרונות ביטחוניים?
הגרוע מכל הוא ששיח פוליטי פרובוקטיבי ורקוב מסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה. הדוח שהוצג בכנס בחר למנות אך ורק מעשי אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים בעשור האחרון, במקום לתאר את כל מעשי האלימות - ולכן אינו מצייר תמונה מלאה. הרי המציאות האמיתית בשטחים היא מערב פרוע. אבל הפרובוקטורים עסוקים בהעמקת הנרטיב של הצד שאותו הם בחרו לדברר, ובינתיים הבעיה המורכבת מסתבכת ומתפתחת בשטח.
כמובן שיש לנהוג ביד קשה נגד פורעי גבעות ומאחזים בלתי חוקיים, אבל האם זו הדרך להשיג תוצאות? במרצ מתקשים להיגמל מפרובוקציות של אופוזיציה לטובת חשיבה פרגמטית של חברי ממשלה. עצם הטרמינולוגיה של "המתנחבלים", כשכמעט חצי מיליון ישראלים חיים מעבר לקו הירוק, מצביעה בעיקר על חוסר יכולת להתמודד עם המצב האמיתי.
גם אם נניח שהרטוריקה של ה"כיבוש" וה"מתנחלים" הייתה לגמרי נכונה לפני 21 שנים, כשמרצ הייתה בפעם האחרונה חלק מממשלה כלשהי, העולם הספיק להסתובב כמה פעמים מאז, והמציאות השתנתה. אי אפשר לפתור את הבעיות של ישראל 2021 עם ראייה אנכרוניסטית שכל כך התקבעה והקצינה. היא מזמן חצתה איזשהו קו, עד שהגיעה לכדי רטוריקה שדורשת נשק, שמשמעותו דה־פקטו היא מלחמת אזרחים, ועוד בשם "שלום עכשיו".
מהותו של המניאק
לא נעים להודות, אבל עבור מי שלא משתייך למחנה פוליטי מטורלל שהפך עיוור לעצמו, רטוריקת "המתנחבלים" ו"האפרטהיידיות" לא נשמעת טובה יותר מהפה המלוכלך של ח"כ דודי אמסלם. את הקילומטראז' שהאיש הזה עשה השבוע בכל אמצעי התקשורת אפשר להגדיר במילה אחת: הזיה.
מכמה מאות מאזיני שוליים משועממים שהקשיבו ל"ספייס" שאמסלם פתח כדי לברבר על דא ועל הא, העיסוק האובססיבי במה שהוא כן או לא אמר סוקר השבוע כאילו היה עניין לאומי מהמדרגה הראשונה. ומה היה חשוב כל כך בדבריו של מי שלרוב מתפייט בדיבור נגוע מעל במת הכנסת על מהותו של המניאק? הפעם היה לו משל: הוא השווה את היועצים המשפטיים לזאבים "שטורפים כל מה שזז, ואם אנחנו לא נדע לרסן אותם ולהכניס אותם למכלאה, בסוף הם יאכלו אותנו שוב פעם".
מתוך בלבולי הבריונות הללו פורסם ציטוט שלפיו אמסלם לכאורה קורא לכלוא שמאלנים, ומשם החלה חגיגה שלמה. בהתחלה אמסלם נהנה לדלג מאולפן לאולפן וכלל לא התלונן על תשומת הלב שניתנה לו, אבל בשלב כלשהו הוא הבין שאפשר לסחוט עוד טיפה מהטמטום של התקשורת הישראלית. או אז הוא הגיש איום בתביעה על הציטוט השגוי (שבינינו, אינו מאוד שונה מהמקור), בטענה ש"לא נותרה לי ברירה אלא להילחם על שמי הטוב".
כן כן, זאת לא בדיחה. האיש שאמר שכשיחזור לשלטון הוא "ימחק את המילה צדק", "נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'", "אנחנו נדרוס אותם", התחלחל עד עמקי נשמתו העדינה כשאמרו בטעות שהוא קרא לשים שמאלנים במכלאות. אולי צריך מתנדב כלשהו שיגיד לאמסלם שמי שמטפח פה ג'ורה במשך שנים, לא בדיוק יוצר לעצמו שם טוב שניתן להרוס אותו.
הנון האמיתי של התקשורת הממוסדת הוא לא הציטוט השגוי, אלא עצם המעקב האובססיבי אחרי הלהג הנגוע של האיש הזה. ללא ההדהוד של התקשורת הממוסדת, קומץ שולי של אזרחי המדינה היה נחשף להגותו ההו־כה־חשובה של אמסלם, ובכך זה היה נגמר. הבחירה לעשות מהבליו צימעס ולהזמין אותו לאין ספור ראיונות - היא הפשלה העיתונאית. האם באמת מדובר במשהו שכל כך חשוב שהציבור כולו יידע?
אם תשאלו את אמצעי התקשורת מדוע הם עסקו בהרחבה כזו באמירות שלדעתם הן פסולות מלכתחילה, מן הסתם תקבלו את התשובה שחשוב להצביע על תופעות כאלו כדי למגר אותן. אין ספק שזו טקטיקה מעניינת - להדהד משהו בטירוף לצורך מיגורו. ממש סטארט־אפ. רק שהתזה לא בדיוק מוכיחה את עצמה, והאמת העצובה היא שאמצעי התקשורת נוהים אחרי פרובוקציות ריקות עבור הרייטינג, וזו גם הסיבה שח"כ אמסלם מייצר אותן.
רחוקים משיח נורמלי
מפה לשם, עבר עוד שבוע שבו התעסקנו יותר מדי בפרובוקציות טפלות, ופחות מדי בעיקר. אומנם יש שיפור כלשהו ברמת השיח מאז שהתחלף השלטון, אבל אנחנו עדיין רחוקים משיח נורמלי. האופוזיציה ממשיכה להחרים את ועדות הכנסת, וחלק מההתנהלות המכוערת שאנחנו עדים לה נובע מכך שכל אחד עושה מה שבא לו, כי אין בפרלמנט המכובד שלנו ועדת אתיקה.
במקום להתרכז בדיון משותף על אויבינו האמיתיים, כמו איראן וחיזבאללה, או בעובדה שחמאס סוף־סוף הוכרז כארגון טרור בבריטניה, השבוע התעסקנו יותר מדי בהכפשות יצירתיות ובקטטות פנימיות על נושאים שאי־ההסכמות העקרוניות לגביהם הן לא כל כך גדולות. בסוף, עיקר האיבה הפנימית שלנו נובע מההבל, מהפייק ניוז ומההגזמות.
אנחנו כבר מזמן במחוזות הזויים של ויכוחים לאומיים מלאי ארס ולהט על דברים שלא קרו או נתונים חלקיים שאין להם משמעות אמיתית. טוב יעשו אמצעי התקשורת המסורתיים אם יפסיקו לנהות אחרי כל גרעפס ברשתות החברתיות כמוצאי שלל שלא יסולא בפז. רוב החומר הזה הוא זבל וביוב. למה להדהד אותו? תזמינו אנשים ראויים לאולפנים. צרו סדר יום ראוי. תנו אלטרנטיבה נקייה.