אם תשאלו אותי מה מקנה הדרכון הפורטוגלי, שבו אוחזים (שלוש שנים אחרי שקיבלתי את שלי) גם שלושת ילדיי, אענה מיד, בלי לחשוב אפילו: הוא משפר מאוד את הקשר המשפחתי. כלומר, לא שחשבתי שהקשר שלנו זקוק לעבודה, שלא לומר להחלמה, ובכל זאת, אלמלא היה צורך להגיע לליסבון כדי לסיים את המסע שהחל אי־שם לפני חמש שנים וחצי, עת התחלתי לנבור בטיב קשריי עם יהודים שהשתקעו בשעתו בחצי האי האיברי - ספק אם הייתה מתקיימת הנסיעה הזאת. אם יהיה למסע הזה פרק חדש, לא אני אהיה זה שיכתוב אותו, אלא הם. אני יכול רק להתפלל שיהיה מוצלח ככל האפשר.
הנה, בפסקה, תקציר הפרקים הקודמים: תמיד חשבנו, שלא לומר חשדנו, שמוצא סבי מצד אמי הוא ממשפחה ספרדית. כלומר, אפילו אמי, בקרוב בת 93, לא הייתה סגורה על הנושא. שם נעוריה היה אביעזר. מצד אמה היא הייתה רכטמן (הרכטמנים עלו מפולין במחצית הראשונה של המאה ה־19, הרבה לפני ההתעוררות הציונית), אבל את ההיסטוריה מהצד השני של המשפחה הכרנו מעט פחות, בלשון המעטה.
הדברים מעולם לא נאמרו במפורש, אבל יש לי חשד די סביר שבמשך עשורים שבהם אשכנזיות הייתה הבון טון הישראלי, לא היה דחוף לאיש לחקור את שורשי הענף הזה במשפחה. רק קשר בין אחייניתי למי שהתברר כקרוב משפחה רחוק (למרבה המזל, מספיק רחוק כדי שיקימו ביחד משפחה משלהם) שפך אור על תולדות המשפחה שעלתה לארץ ישראל ממרוקו אי־שם במאה ה־16 והשתקעה בצפת. כלומר, לא רק שאני (גם) יהודי ספרדי, אני גם יותר בלדי מכל פלסטיני שעונד על חזהו מפתח שהתאים אי־פעם לדלת של בית ביפו או עכו, כולל בן צפת, אבו מאזן, הידוע בקרב כמה טיפוסים מהשמאל הסהרורי בכינוי "פרטנר".
בחזרה לעתיד: מדוע הנפקתי מסמכי אזרחות ודרכון פורטוגלי לעצמי ולילדיי (שאחזו כבר בדרכון פולני מטעם אמם)? לא כי אני מייחל לראות בשיבת פורטוגל במהרה בימינו, אלא כדי להניח עוד כלי בארגז שבו ציידתי את הילדים. ירצו ללמוד, לעבוד או לחיות כמה שנים במדינה אחרת, לספוג תרבות שונה ולפתוח לעצמם יותר דלתות בעולם שהופך גלובלי מיום ליום (למרות הברקס הקטן שדפקה לנו הקורונה)? בכבוד!
אבל רגע, הבטחתי להתעכב מעט על הנסיעה הזאת בהיבטים הפחות לאומיים והיותר משפחתיים־אישיים שלה: אני לא מרבה לצאת לחופשות, ומרת קיפניס עוד פחות ממני. הילדים כבר מפוזרים בחיים משלהם - הגדולה בעבודתה, אחיה הצעיר יותר בשלב המבלבל שבין צבא ללימודים, הקטנה בין מבחני בגרות לטיולי צופים. במילים אחרות: אלמלא היו זכאים לאזרחות, כאן בק"ק ליסבון, ואלמלא הייתה נדרשת נוכחות שני ההורים של הקטנה-קטינה, ספק אם היינו חושבים בכלל על נסיעה משפחתית שכזאת, שכמעט כל רגע שבה הרחיב את לבי לממדים שלא חשבתי שהוא מסוגל לגדול אליהם. שבוע שלם באמצע החיים, בדירה אחת בעיר זרה, עם שלושה ילדים גדולים, הוא המתנה הכי יפה שהייתי יכול לייחל לה.
ייאמר מיד, אני מת על ליסבון. ומאחר שזהו ביקורי החמישי בה במהלך השנים האחרונות, אני אפילו מרגיש כאן קצת בבית. אם כי לעליות שמצליחות להתיש אפילו יליד חיפה שכמוני, לא אתרגל לעולם. בואו נאמר שלעולם לא יהיה לפורטוגל אלוף עולם בריצות קצרות, פשוט מפני שלכל אורכה לא יימצאו 100 מטרים ישרים שעליהם יוכל להתאמן.
ולמרות ההנאה והתודה לסבא שמעולם לא הכרתי שהעניק לי, מחמת מוצאו, את היכולת להעניק לילדיי דרכון לא רע בכלל, שמחתי על שיש לנו להיכן לשוב. למה? כי מדהים לראות איך הלך הרוח (לא של כולם, כמובן) שאימץ לעצמו חלק מהעולם בעקבות הקורונה ותעתועיה, מזכיר להפליא את זה שאימצו אבותיו בעת מגיפות בימי הביניים.
אז נהגו להעלות יהודים על המוקד כדי להיוושע, ואילו כיום די ביהדותו של אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, כדי לחשוב שהיהודים המציאו את המחלה רק כדי שיוכלו למכור חיסונים עבורה, כמו שסבורים האנטישמים. או שישראל ניצלה את העובדה שהשתלטה על הכלכלה העולמית, כביכול, כדי לרכוש לעצמה חיסונים במחיר מופקע, כפי שסבורים האנטי־ישראלים. ללמדנו שגזענות עוד לפני שהיא מסוכנת, היא קודם כל מטומטמת להפליא.
לא בא תיאור הלך הרוח הזה אלא כדי לומר: ככל שאני שמח ששמתי את הכלי החשוב הזה בארגז הכלים של ילדיי, אני מקווה שלעולם לא ישתמשו בו כדי להגר ממולדתם. ויחד עם זאת, לא אאשים אותם אם יימלטו יום אחד מהלך הרוח הדתי־לאומני שהשתלט על הישראליות והופך אותה בכל יום לדומה קצת יותר לאנטישמיות.