אני מניח שלא הצלחתם להחמיץ את חגיגות האלבום החדש של אדל, גם אם ניסיתם. מכונת היח"צ העולמית עבדה הפעם שעות נוספות, והתוצאות הגיעו לכל בית כמעט. אחד הרגעים הזכירים ביותר התרחש בתוכנית מיוחדת ששודרה לרגל יציאת האלבום ברשת itv הבריטית. במהלך התוכנית, המנחה - השחקנית אמה תומפסון - שאלה את אדל מי הדמות שהעניקה לה הכי הרבה השראה בצעירותה. הזמרת ענתה מיד שמדובר בגברת מקדונלד, המורה שלה לאנגלית בתיכון, ותומפסון - הפלא ופלא - "הדהימה" את אדל ואת הקהל וגילתה שהמורה המיתולוגית נמצאת באולם.
גברת מקדונלד התקדמה לעבר הבמה, הזמרת פרצה בבכי, ושתיהן התחבקו ממושכות למול המצלמות. היא הספיקה ללמד אותה, אגב, רק כשנה, ולפחות על פי אדל לא הייתה קרובה אליה באופן אישי, אבל כל זה לא הפריע לתיעוד הרגע להתפשט בכל רחבי העולם. ולמה? כי הוא היה "מרגש". ובעיקר - "אותנטי". אולי התכונה הנתפסת היום כנשגבת מכל. ככל שהעולם הולך ונהיה פחות ופחות... ובכן, אותנטי. זהו אחד מסודות הקסם המרכזיים של אדל - היכולת לבטא רגשות באופן ישיר ובלתי אמצעי. יכולת המתפרשת - באופן בלתי מוצדק - כביטוי של כנות.
וזה נכון לא רק לגביה, אלא ביחס לעולם כולו. אנחנו חיים בעידן שבו מוחצנות רגשית נתפסת כהוכחה למשהו "אמיתי". וככל שהמציאות מסביבנו הולכת ומאבדת את האמת, כך הביקוש לסחורה הזו גובר. יש לכך הרבה הסברים, ואחד המרכזיים שבהם הוא תרבות הריאליטי, שהנציחה את הזהות המעוותת הזו שבין גילויי רגש מוחצנים ובין אותנטיות. ויותר מזה - תגמלה את אותו מופע של שיא הרגש. בתוכניות מזן "כוכב נולד", למשל, סיפור אישי קורע לב של המתמודד שקול כבר מזמן ליכולת קולית מרשימה. מה שנכון גם לשופטים. רק תחשבו שלפני כעשור ישבו באולפן אנשים רהוטים, מאופקים ומנומקים - באופן יחסי לפחות - כמו ריקי גל, רוני בראון או גל אוחובסקי. בשעה שהיום, אם לא תקום בהתפעמות אחרי כל ביצוע, ואז תכריז שהוא מרסק ומברווז אותך, תיתפס כאדם קר ותקוצץ אנושות בעריכה. ולחלופין, תהיה אסף אמדורסקי (שגם אצלו, הכאילו "קור" מובלט באופן מלאכותי).
השבוע ראיתי במקרה תוכנית טלוויזיה אחרת, שנראית כמו פרודיה על כל העניין. מדובר בסדרת הראיונות "ללא פילטרים" (רשת 13), שבה מוטי רייף פוגש אומנים ישראלים לשיחה... כבר הבנתם. נטולת פילטרים. מפגש אותנטי, בגובה העיניים, שכולו אמת. או משהו כזה. לי הזדמן לצפות באירוח של הזמרת דיקלה. אחרי שיחה ארוכה למדי, שלא למדתי ממנה שומדבר חדש על המוזיקאית (הנהדרת), שמקפידה לשמור על עמימות בכל הנוגע לחייה האישיים (זכותה), מגיע לקראת הסוף הרגע שאמור להיות הקרשנדו הגדול של המפגש. רייף מודיע לדיקלה שהוא מתכוון להסיר את האיפור שלה - להסיר באמת, לא מטפורית - "ואז יראו את היופי האמיתי שלך". דיקלה "המומה", אומרת פעמיים "וואו" ונשענת לאחור בסערת רגשות, כאילו שלא ידעה מראש על האקט שננקט כבר בתוכניות הקודמות.
אחרי ניסיון שכנוע קצרצר היא מתרצה, ובזמן שרייף מעביר על פניה מגבון היא אומרת דברים כמו "זה הכי חושפני שיש", או - "אנחנו בניתוח בלי הרדמה". כל הסיפור מסתיים אחרי כעשר שניות, כשדיקלה - עדיין מאופרת כדבעי - מתבקשת בידי רייף להסתכל במראה ולגלות עד כמה היא יפה. רייף שר לה "You are so beautiful to me", ושניהם מתחבקים ממושכות, כאילו עברו חוויה רגשית מטלטלת. אותי כל זה הצחיק. ובעיקר הביך. אבל ברור לי שיש הרבה צופים אחרים, בעיקר צעירים, שהורגלו לחשוב שרגע כזה הוא "אותנטי" ושהמוזיקה הדרמטית ברקע מבהירה להם שזה הזמן להתרגש. כמעט בפקודה.
הזיוף השיטתי הזה מתקיים בכל תחומי החיים. לא רק על המסך. הוא הגיע כבר מזמן לפוליטיקה שלנו, שבה מנהיגים "עממיים" או "אמוציונליים" נתפסים כאמינים יותר, בלי קשר למעשיהם בשטח. מכל צדי המפה הפוליטית. העובדות הרי כבר מזמן לא חשובות. העיקר שיוצגו באופן אותנטי.
על הסכין
- כל ההתנהלות של ח"כ עידית סילמן סביב סיפור התקיפה שלה מביכה ומשדרת חוסר אמינות. ועדיין, צריך לזכור שמדובר בספין. כי האירועים המתועדים היטב של תקיפות מילוליות ואיומים כלפי סילמן ומשפחתה הם הסיפור האמיתי. סיפור מקומם ומפחיד מאוד, שבו פוליטיקאית מותקפת ומאוימת באופן מכוער רק בגלל עמדותיה.
- לכו לצפות ב"גלוריה" (נטפליקס). המותחן הפורטוגלי החדש, שחוזר לימי המלחמה הקרה כפי שזו באה לידי ביטוי בפורטוגל של הסיקסטיז. מדינה הנקרעת בין קומוניסטים ופרו־אמריקאים, תוך שהיא עצמה מנהלת מלחמה קולוניאליסטית עקובה מדם באנגולה. מעבר לרקע המרתק, הכל פה עשוי לעילא והתוצאה מצוינת.
- עוד אכתוב על "Get Back", הסדרה התיעודית החדשה והמסעירה על הביטלס. אבל כרגע אני רוצה להתעכב על העובדה שאף שהסדרה אינה זמינה לצפייה בישראל, כמעט כל מי שאני מכיר כבר צפה בה (ומדובר בשמונה שעות). מה זה אומר על מנגנון הגנת הזכויות באינטרנט? ומה בכלל הטעם לשלם על תוכן, כשהכל כל כך פרוץ?