שני קמפיינים שקשורים בצה"ל מתנהלים בו־זמנית בשבועות האחרונים. האחד קורא לסיים את מודל "צבא העם", שלפיו המשרתים בצבא מתגייסים על פי חוק לשירות חובה, ולהחליפו בצבא מקצועי, שבו מי שמשרת עושה זאת מרצון, בשירות קבע ארוך, ועם משכורת בהתאם.
הקמפיין השני עוסק ב"סכנה" שטמונה בהעברת אמ"ן לצומת ליקית שבדרום, בעקבות טקס החתימה השבוע על הסכם הזיכיון. הקשר בין שני הדברים: שניהם מבקשים לעקר את צה"ל מתפקידיו האזרחיים ולהפוך אותו לגוף שיהיה אמון על הנושא הביטחוני בלבד, חסר ערכים ונשמה, כזה שנמדד רק על פי יכולותיו המבצעיות.
דוד בן־גוריון היה לא רק ראש הממשלה הראשון אלא גם שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. בהגדרת תפקידו של הצבא וייעודיו לא הסתפק בן־גוריון בכורח המציאות הביטחונית ובהגנה על המדינה וגבולותיה, אלא הבין שתפקידו הנוסף והחשוב של צה"ל הוא תפקידו האזרחי.
בזמנו של בן־גוריון דובר על תפקידו של צה"ל ביצירת כור היתוך, בחינוך חלוצי, בכתובת לבניית נשמת האומה המתחדשת ובהתגייסות למטרות לאומיות חשובות. היום עודכנו המשימות האזרחיות, אך עדיין חלק מהקסם טמון במפגשים בטירונות וביחידות השונות, כאשר צעירים ממקומות שונים בארץ ומרקע שונה נפגשים בזכות הצבא למשימות משותפות. מפגשים שקרוב לוודאי לא היו קורים ללא המסגרת הצבאית.
73 שנים אחרי, יש מי שחושב שהגיעה העת לבחון מחדש את סוגיית צבא העם, או אם לדייק סוגיית צבא חצי העם, כשהחרדים והערבים לא מתגייסים ואחוזי הגיוס של המגזר הכללי יורדים. למה דווקא עכשיו נזכרו לעסוק בסוגיה הזאת? תלוי את מי שואלים, אחת לכמה שנים עולה הנושא לדיון מסיבות שונות.
בעבר עלתה שאלת צבא העם בהתייחס למתווה הגיוס של החרדים, הפעם סביר להניח שמה שהחזיר את הנושא לכותרות הוא העלאת הפנסיות התקציביות לאנשי הקבע והעלאת שכר חיילי הסדיר. גם הליקויים שיש בצבא כמו במערך המזון, משמשים כטיעון לאלה המבקשים לתמוך במעבר לצבא מקצועי.
במקום לטפל באתגרים של הצבא, כמו למשל התמודדות עם נטל עלות הפנסיות התקציביות על תקציב הביטחון או קידום שוויון הזדמנות בגיוס ליחידות טכנולוגיות, שולפים את פתרון הצבא המקצועי, המגובה בטיעון שמדינת ישראל היא כמעט היחידה בעולם שעוד פועלת לפי המתווה הזה. זוהי השוואה מיותרת בשל השוני המובהק במציאות הביטחונית הייחודית והמורכבת. "צבא קטן וחכם" קרא לזה בזמנו אהוד ברק, צבא כמו בארה"ב של לוחמים מקצועיים, כאלה שיוכלו לקבל שכר הולם ביחס לתרומה שלהם, צבא של שכירי חרב.
עם כל הכבוד, צבא זה לא מקדונלד'ס, ומה שטוב לארה"ב לא תמיד מתאים לישראל. המציאות הביטחונית המאתגרת שבה אנו חיים גם כיום, 73 שנה מאז הוקמה המדינה, מחייבת חיבור למשהו גדול יותר מאשר תלוש שכר. אהבת המולדת היא דבר שלא ניתן לקנות בכסף. צבא העם הוא זכות קיומנו במדינת ישראל. כשלוחם סיירת גולני מסתער על מחבל, הוא עושה זאת ללא קשר לדמי הקיום שהוא מקבל או לתנאים שלהם יזכה כחייל משוחרר. הוא עושה זאת כי הוא מגן על הבית שלו בשדרות, על המשפחה שלו בתל אביב ועל המדינה שלו.
חיילי צה"ל הם הילדים של כולנו, החיבור למדינה נקנה בדם ובהצדעה לאלה שקיפחו את חייהם כדי שאנחנו נחיה כאן. דווקא בתקופה של שיסוי ופיצול בחברה הישראלית, הלכידות החברתית והסולידריות שמתפתחת בשירות הצבאי מקבלות חשיבות עליונה.
צבא מקצועי של שכירי חרב ימשוך לשורותיו חיילים שמגיעים ממשפחות קשות יום, הם יסכנו את חייהם בשביל אלה שיבחרו להתחיל את מסלול האקדמיה בגיל 18. מי יודע, אולי אם יוחלט על מעבר למתווה של צבא מקצועי, יהיה זה רק עניין של זמן עד שיציעו להביא עובדים זרים, שיתגייסו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל.
אין ספק שכל אזרח צריך לתרום תרומה משמעותית לחברה, למדינה ולקהילה שאליה הוא משתייך. צריך לעדכן את מודל השירות לכולם, לחרדים ולערבים. אבל אין זה אומר שהפתרון לכך טמון במודל השירות המקצועי. הפתרון צריך לתת מענה מותאם ומסגרות אלטרנטיביות לאוכלוסיות שלא מתגייסות לצבא, כדי להפוך אותם לאזרחים תורמים ובכך לחזק את הקשר שלהם לקהילה ולמדינה.
היי דרומה
עושה רושם שבצבא לא מתרגשים מקמפיין המעבר למודל של צבא מקצועי ומבינים שהקונצנזוס שלו זוכה צה"ל נובע מהיותו צבא העם הלוקח תפקיד מרכזי במשימות אזרחיות ולאומיות. אחת מהן היא מעבר אמ"ן דרומה. השבוע חגגו בנגב, באיחור של 20 שנה, את הקמת קריית המודיעין בצומת ליקית שבנגב.
כבר 20 שנה יש מי שמנסים לבלום את המהלך, שיכול לשנות את גורלו של הנגב ואת פניה של מדינת ישראל. לכן צריך לתת את כל הקרדיט לשר הביטחון בני גנץ, שעשה מעשה שקודמיו ניסו למסמס. מעבר חילות המודיעין יביא איתו לנגב הון אנושי, יגרום למהפכה ולהתאמה של מערכת החינוך והאקדמיה, ובכך יביא לעתיד טוב יותר לילדי הדרום ולצמצום פערים.
המעבר ימשוך את ענף ההייטק לדרום, יביא לשיפור תשתיות וליצירת אלפי מקומות עבודה איכותיים, ולא פחות חשוב – יגרום למדינת ישראל לטפל בחבל ארץ שבמשך שנים רבות זכה להתעלמות עד כדי אובדן משילות טוטאלי. חתימה על הסכם היסטורי בשבוע שבו אוטובוסים נרגמו באבנים על ידי צעירי הפזורה מהווה תחילתו של מהלך להחזרת השפיות לנגב.
במקביל לחגיגות בנגב, החל בתקשורת קמפיין שמזהיר מפני מסוכנותו של המעבר, שלכאורה יביא לעזיבת אנשי הקבע לטובת שוק ההייטק הפרטי. צריך לזכור שסיום הבינוי של קריית המודיעין אמור להיות ב־2028, ועד אז רבים מאנשי הקבע כבר ישתחררו לנוכח פרישתם לפנסיה בגילי 42־45.
מעבר לכך, השירות ביחידות אמ"ן הטכנולוגיות מספק למשרתים בהן אתגר משמעותי שלא קיים באף חברה אזרחית אחרת, גם אם היא שולחת את עובדיה לתאילנד כל חודש, נוסף לטסלה הצמודה. יחידות הטכנולוגיה של אמ"ן מתמודדות גם היום מול תחרות ותנאים מופלגים שניתנים בשוק הפרטי.
השירות ב־8200 מעניק נקודת פתיחה גבוהה בשוק הפרטי, ולכן הצבא יכול לדרוש יותר מהמתגייסים ליחידות אלו, למשל נסיעה ברכבת המהירה שאמורה להיבנות. גם בעמק הסילקון בארה"ב יש עובדים שלוקח להם שעה וחצי להגיע לעבודה. הכוונה היא שבעוד כמה שנים מתגייסים רבים ליחידות אמ"ן יהיו מהדרום, ולכן כבר היום נעשות התאמות בבתי הספר. הצבא לא יתפשר על קריטריונים, אלא יגרום לשינוי ולחיזוק מערכת החינוך בדרום, ובכך יביא לשוויון הזדמנויות לחברה הישראלית.
יסלחו לי כל זועקי הסכנה ומי שמנסה לבלום את המהלך שסוף־סוף יוצא לדרך. הסכנה היחידה היא להמשיך להתעלם מהנגב ומהדרום. זהו אחד המהלכים המשמעותיים שיכולים להשאיר אוכלוסייה חזקה בדרום, שכבר היום חושבת על עזיבה לנוכח אובדן המשילות.
הצבא הוא נקודת החיבור הכמעט יחידה שנותרה לנו. הפריפריה נפגשת עם המרכז, שכבות סוציו־אקונומיות שונות משרתות באותן יחידות, והצבא - אף שרבים לא משרתים בו - עדיין יוצר את הלכידות בחברה הישראלית. אם הצבא יופרט, הוא עלול לאבד את אחד מתפקידיו המשמעותיים ביותר ובסופו של דבר יהיה עוד אחד מהגורמים שמעמיקים פערים ומרחיבים שסעים.