נתחיל בגילוי נאות - הבת שלי סטודנטית בבאר שבע. המשמעות היא שמעבר לעניין האישי, יש לי מידע פנימי לגבי מה שבאמת מתרחש שם. אז כן, תחושת הביטחון האישי מעורערת, אבל לצדה גם מתקיים חוסר אמון שמישהו עושה משהו בעניין מעבר להצהרות בתקשורת. השאלה הגדולה היא אם העובדה שהנושא נמצא בכותרות בימים האחרונים, תוביל גם לפתרונות מעשיים.
כרגע, יש תחושה של זריקת אחריות. ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ׳ התראיין אתמול על כך שההצהרות שהממשלה משחררת לתקשורת צריכות תרגום למעשים. לשיטתו, ישראל נרדמה בשמירה עוד ב־2012, כשדיברו על הצורך בהסדרת קרקעות שלבסוף לא התבצעה.
ההשתלטות על אדמות הנגב היא השורש של מה שהפך ברבות השנים לתרבות של פשיעה, ועכשיו שזה הגיע למצב שבו הביטחון האישי מעורער, פתאום כולם מתפלאים. בעיניו, המשמעות של ״לעבור מהגנה להתקפה״ היא שלא צריך לחכות לשוטר שימצא כלי נשק במכונית שעצר על הכביש, אלא לעשות מבצע ולחפש את כלי הנשק בבתים.
דנילוביץ׳ אולי צודק, אבל צורם שהוא מטיל את האחריות כולה על המדינה. לכאורה הוא עושה כל מה שהוא יכול במסגרת סמכויותיו, כי המשטרה אינה כפופה לו. הוא העלה את היטל השמירה בעיר והקים את משמר השכונה, אבל יש פעולות נוספות שהעירייה יכולה לנקוט. הדבר הבסיסי ביותר שלא קיים כיום הוא הבנה של היקף התופעה. מקרים שסטודנטיות עוברות ביומיום, בין שגניבה של טלפון ברחוב או סם שהוכנס למשקה בבר, כלל אינם מדווחים. אם זה קורה לסטודנטיות, זה קורה מן הסתם גם לתושבות העיר. גם אחרי כינון משמר השכונות, התחושה היא שבכל מקרה לא יעשו עם זה כלום, אז למה לטרוח? ואם אף אחד לא יודע, ספק אם יוכלו לטפל בעומק הבעיה.
לממשלה יש יותר נכונות להשקיע מאשר בעבר, ולראש העיר יש אחריות לכונן תוכנית, להפעיל לחצים ולכוון את הממשלה למעשים ברורים. ״לי יש אחריות כראש עיר לומר למדינה - תתעוררי״, אמר דנילוביץ׳, אבל כשניסו להוציא ממנו רעיונות ספציפיים לצעדים אופרטיביים, לא היה נראה שיש לו תשובה. נכון שלעשות פוטו־אופ כפי שעשה ראש הממשלה נפתלי בנט ולהגיד ״עוברים מהגנה להתקפה״ זה לא מספיק, אבל גם דבריו של דנילוביץ׳ נשמעים כמו סלוגן. יש לו אחריות מעבר להסטת הזרקור לממשלה. למשל: לדרוש תקציבים לייעוד ספציפי. האם הוא יודע כמה יעלה רישות מסיבי של העיר במצלמות אבטחה?
אין ספק שהדרום נמצא בכותרות בימים האחרונים, אבל כרגע, נדמה שנבחרי הציבור וגם העיתונות שבויים יותר מדי בכותרות ופחות מדי בפתרונות וביעדים מעשיים. ב״הארץ״ התלוננו כי בנט מפלה בין ראשי הרשויות היהודיות לבין הבדואים, וב״ישראל היום״ קוננו על הממשלה החדשה כאילו שהיא האחראית להידרדרות הקשה במהלך העשור האחרון. הכותרות חשובות לשיח הציבורי, אבל גם העיתונות חוטאת בכותרות שמטרתן לייצר לייקים כדי לקדם אג׳נדות פוליטיות, ולא כותרות שמובילות לפתרונות מעשיים.
אם דנילוביץ׳ רוצה לקדם את הטיפול בבעיית הביטחון האישי בעיר, נראה שצעד ראשון הוא להבין את ההיקף. עידוד התושבים לעשיית המינימום של הגשת תלונה, בין שמדובר בתושבים הקבועים ובין שבסטודנטים הארעיים שבזכותם העיר הפכה צעירה ותוססת, דווקא כן נמצא בסמכותו של ראש העיר. לו רק רצה - יש לו יכולת להקים תא סטודנטיות שירכזו את התלונות הרבות של נשים, שכיום מרגישות שאין עם מי לדבר. בעלות מזערית של שכר סטודנט, עצם כינונה של כתובת ברורה לתלונות במקום לזרוק את האחריות על המדינה, היה עושה הבדל.