"המפקד הוא החייל הטוב ביותר בכיתה", אמר לנו המ"מ ביום הראשון של קורס מ"כים, אי־שם בין דימונה לירוחם, במחצית השנייה של שנות ה־80. הרעיון לא היה כמובן שהמפקד מוכרח להיות הכי טוב בכל דבר, שכן מן הסתם יהיו לו פקודים שהם קלעים טובים ממנו, בעלי כוח פיזי או כושר גופני טוב משלו - ועוד תכונות שמרכיבות חיילות טובה. יהיו, מן הסתם, אפילו נבונים ממנו. הרעיון היה שמפקד טוב לעולם לא ידרוש מחייליו לעשות משהו שהוא לא יכול לשמש לו דוגמה אישית. החל מכך שלעולם לא יעמוד מול מחלקת טירונים קפואים מקור בחמש בבוקר בשטח כשהם בבגדי ספורט והוא במעיל, המשך בכך שלעולם לא יאכל אוכל טוב מזה שעליו הם מתקיימים - וכל זה מסתכם כמובן בדרישה האולטימטיבית מכולן: הוא לעולם לא ידרוש מהם להילחם במקומו. אם וכאשר תידרש הסתערות אל מול אש האויב, הוא יהיה זה שיוביל אותה.
לא בכדי הדגשתי את המועד שבו הייתי חניך בקורס. ערכי צה"ל שעליהם התחנכנו אז, עוצבו עוד בפלמ"ח ובמסגרות שקדמו להקמת צבא ההגנה לישראל. אצלנו חשבו ברוח הסוציאליזם - מילה שהפכה מאז למגונה כמעט, אבל הכילה בשעתו לא רק שאיפה מטומטמת לשוויון כלכלי, אלא גם להט מהפכני מכך שאפשר וצריך לבנות כאן חברה צודקת יותר. לפי גישה זו אין מעמד של מפקדים מהשכבות הגבוהות של החברה, כמו ברוב הצבאות בעולם - האליטה שלנו פתוחה לכולם (כך לפחות חשבתי בתמימותי אז).
הגישה הזאת שרדה עשרות שנים. אני יכול להגיד הרבה דברים רעים על צה"ל של ימי שירותי, אבל הנורמה הבסיסית והנכונה ההיא עדיין השתמרה בין שורותיו. לפני כמה שנים, עת שירתו ילדיי בסדיר, נדהמתי לגלות שהאוכל המוגש בחדרי האוכל של הקצינים בחלק מבסיסי צה"ל הוא טוב לאין ערוך מזה של החיילים. אין פסול בחדר אוכל למפקדים, גם להם מגיע רגע של פרטיות או חברותא עם עמיתים בדרגתם, אבל מפקד שאוכל ביודעין מזון משופר מזה של חייליו, אינו ראוי לפיקוד. חד וחלק.
חשוב לציין שלא רק צה"ל החזיק בשעתו בגישה ההיא, אלא גם חלק מהארגונים הגדולים, שאפילו אם הנהיגו תוכניות הכשרה ייעודיות למנהלים, דרשו ממשתתפיהן לבצע את כל המטלות שמיועדות לעובדים הזוטרים ביותר בארגון. לעולם אל תשלח עובד זוטר לנקות (למשל) תא שירותים, אם לא מילאת מימיך את המשימה בעצמך.
אני מודה שהאמונה הזאת ליוותה אותי לאורך כל חיי: מעולם לא דרשתי ממישהו שעבד עבורי לבצע משימה שלא הייתי ממלא בעצמי, ואפילו בביתי שלי הקפדתי. כי להגיד לילדים שלך כמה אתה אוהב אותם זה נהדר, אבל קל. אם זייפת, בסוף הם יעלו עליך. לעומת זאת, אם לעולם לא תתיישב לאכול לפני שווידאת שהם שבעו והותירו, הם יידעו שאתה מחויב להם בכל לבבך, גם אם קימצת במילות אהבה דביקות.
לא באה כל ההקדמה הזאת, שאורכה כמעט כאורך כל הטור הזה, אלא כדי לשאול: מה קורה פה לעזאזל? איך זה שממשלה אחרי ממשלה חוטאות בנאה דורש אך לא נאה מקיים? אני כבר לא מדבר למשל על ממשלה שעשתה את דרכה לשלטון, בין היתר, על גבי התנגדות לחוק הנורווגי - רק כדי לחוקק אותו בעצמה רגע לאחר שנבחרה. אני מדבר על התקנת תקנות קורונה שלוו בנאומים מלאי פאתוס, שקראו לציבור להקפיד עליהם הקפדה יתרה, בעוד פוליטיקאים בכירים מפירים אותם בעצמם.
אני מדבר על מינוי עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית על ידי אותם אנשים שהקימו את נבחרת הדירקטורים, שרק משורותיה אפשר למנות בעל תפקיד כזה. ואני מאלה שסבורים לא רק שפרץ יכול לכהן בתפקיד, אלא גם שנבחרת דירקטורים היא פסולה מעצם היותה, אבל זו בכלל לא הנקודה.
אני מדבר על מפלגת פועלים (בהגדרתה) שמסדירה בהסכם הקואליציוני גזל של קרקע ציבורית לטובת פריבילגים מההתיישבות העובדת. אני מדבר על ראש ממשלה שקורא לאזרחים להימנע מלנפוש בחו"ל - בעוד משפחתו הקרובה מארגנת את הטרולי לקראת טיסה למלדיביים. וחבל שהיו מי שניסו להדוף את הביקורת בנימוק פמיניסטי, כאילו שלא הייתה מתעוררת סערה זהה לו היה מדובר בבני הזוג והילדים של איילת שקד, מרב מיכאלי או יפעת שאשא ביטון, למשל.
הדוגמאות הרלוונטיות הן כמובן מ"ממשלת השינוי", שהייתה בן לילה לממשלת חיקוי, אבל זה ממש לא עניין של שמאל־ימין, של כן ביבי או לא ביבי (הן אני אישית מעדיף, בינתיים, אפילו את הממשלה הגרועה הזאת על קודמתה), אלא אכזבה וצער מנבחרי ציבור שסבורים כנראה שחוקים, תקנות ולפעמים אפילו המוסר עצמו, נועדו רק לאזרחים הפשוטים, המטומטמים. מפקד שמסתער בראש חייליו? אל תצחיקו את נבחרי הציבור בישראל: אם חלילה המצב ייעשה גרוע, הם יהיו הראשונים לברוח.