אם עד לאחרונה נדמה היה שמעבר להתבטאויות שנועדו להרגיע את הבייס, יש לנו ממשלה אחת שמבצעת רק את מה שמוסכם על כל רכיביה, בשבועות האחרונים מתחוור שלמעשה יש לנו שתי ממשלות: האחת לאומית, מתפקדת ואחראית, השנייה – טרפת של השמאל הקיצוני.
ההמחשה הברורה ביותר לכך היא ההיסחפות השבוע של עמר בר־לב, השר לביטחון הפנים, לעלילת "אלימות המתנחלים". זה לא חדש שהשמאל הקיצוני והפלסטינים מנסים להחדיר נרטיב כוזב, כאילו ישנה תופעה נרחבת של "אלימות המתנחלים", אל מול הפלסטינים החביבים, חסרי הישע. מדובר בעלילה שנטווית זה שנים באמצעות פרובוקציות שיטתיות שנתמכות בהרבה כסף זר. רק שמה שבאמת קיים הוא אלימות פלסטינית אנטישמית יומיומית ואדירת ממדים. מעשי הטרור המדוּוחים הם רק קצה הקרחון שלה: אבנים, בקבוקי תבערה, הצתות, סכינים ויריות, שבהם משתתפים אלפים. הכל תוצר של הסתה ממסדית המוכוונת מצמרת הרשות הפלסטינית וחמאס.
מנגד, בצד היהודי, קיימים גילויי אלימות של לא יותר מכמה עשרות, מתוך מאות אלפי "מתנחלים". ובדרך כלל, גם כשאלו "מתפרעים", לא מדובר בטרור, חוץ מבמקרים נדירים ביותר. ואגב, חלק ניכר מהאירועים שמסווגים כאלימות מתנחלים הם דווקא תגובות לפרובוקציות של פעילי שמאל קיצוני, מי שבונים מארבים מתועדים לחיילי צה"ל ומתיישבים, כדי להפיץ בעולם תמונות מסלפות שישרתו את תדמית הדמון השקרית שהם בונים למתיישבים.
לכן, כאשר אנשי השמאל הקיצוני שבקואליציה מובילים את עלילת אלימות המתנחלים, הדבר מקומם בפני עצמו. הוא בלתי סביר במיוחד לנוכח האיפוק הקיצוני של ראש הממשלה וההליכה על הבהונות של יתר חברי ימינה ותקווה חדשה, אלו שעושים הכל כדי לא לטלטל את הספינה הרעועה.
רק שלאחרונה גלשו ההתבטאויות למעשים. כי כאשר השר לביטחון הפנים עורך דיון עם תת־מזכירת המדינה האמריקאית תחת הכותרת הכוזבת של "אלימות המתנחלים", זה כבר ביצוע מעשה שלטוני־דיפלומטי מטעם ממשלת ישראל. וכאשר כבוד השר מפעיל את צמרת המשטרה מתוך ההנחה השקרית שקיימת תופעה נרחבת של אלימות מתנחלים השקולה לטרור הפלסטיני, שחייבים להילחם בה באמצעים קשים, אנחנו כבר במגרש של ביצוע מדיניות ממשלתית.
נכון, ראש הממשלה פרסם הודעה נחרצת נגד דברי בר־לב ובעד ציבור המתיישבים, שהם "חומת המגן של כולנו". אכן, גם השרה שקד ביקרה בחריפות את בר־לב וכך גם השר כהנא. אבל במקרה הזה דיבורים ממש לא מספיקים. את המהלך המגמתי של עמר בר־לב צריך לעצור בהחלטת ממשלה חדה ונחרצת. אחרת יש לנו שתי ממשלות, אחת מהן היא אכן ממשלת שמאל קיצוני מסוכנת.
אותה התופעה ניכרת גם בנוגע לקידום הבנייה בעטרות שבצפון ירושלים. אומנם היו אלו בנימין נתניהו ואריה דרעי שמנעו את הקמת השכונה החשובה הזו בשנות שלטונם, אבל שני אלו עכשיו באופוזיציה. תחת ראש הממשלה ושרת הפנים הנוכחיים התכנסו ועדות התכנון, בתחילה הוועדה המקומית ולפני כשבועיים הוועדה המחוזית.
למרות לחץ אמריקאי כבד וישיר, לא טורפד המהלך. אבל דווקא מתוך הממשלה הצליחו, לפחות לעת עתה, לעצור את קידום השכונה. זה החל בנוכחות של השר עיסאווי פריג' בדיון שהתנהל בוועדה המחוזית ודברים שנשא נגד הקמת שכונה יהודית במקום. אבל הטיל האפקטיבי ששוגר כדי לחבל בתוכנית בא מכיוון השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, אשת מרצ, שנציגיה דרשו להכין תסקיר איכות הסביבה. כך הוחלט בינתיים, באופן שעלול לעכב את הבנייה אפילו בשנה וחצי.
עניינית, אין מקום לתסקיר איכות הסביבה לגבי התוכנית הזו ובוודאי שלא צריך לעכב את הליכי התכנון, גם אם מכינים תסקיר שכזה. אבל בינתיים השרה זנדברג תקעה מקל בגלגלי הבנייה בעטרות, זו שנועדה למנוע השתלטות פלסטינית על צפון עיר הבירה. גם כאן נדרש ששרת הפנים תפעיל את סמכותה וראש הממשלה ידפוק על השולחן, כדי שהפיליבסטר של השמאל הממשלתי לא יעצור את התוכנית. אחרת, ממשלת השמאל הקיצוני שמקננת בממשלה, תצבע את הממשלה כולה בצבעיה.
אלו רק שתי דוגמאות לתופעה רחבה יותר, זו שמתבטאת, למשל, בעידוד ובתמיכה של שר הביטחון בני גנץ ברשות של אבו מאזן. שלא לדבר על אוזלת היד מול ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C. חייבים לומר, ממשלתו של נפתלי בנט עושה הרבה דברים טובים. היא מטפלת מצוין במשבר הקורונה, היא מקדמת מהלכים רבים וחשובים עבור החברה הישראלית. אבל אם אנשי הימין והמרכז שבה ימשיכו לאפשר לשמאל הקיצוני להשתלט ולתת את הטון, לא תהיה לה זכות קיום.
החוצפה של נתניהו
דווקא בהקשר הזה, מופע האימים של בנימין נתניהו ואנשיו בישיבת סיעת הליכוד ביום שני היה מקומם במיוחד. ראש הליכוד הוקלט כשהוא מאשים בכעס את הנהגת היישובים ביו"ש במכירת האידיאולוגיה של הממשלה ובכפיות טובה כלפי מי שקידם וטיפח אותם - הוא עצמו. מדובר בשיא החוצפה, לא פחות מכך.
המאבק סביב הבנייה בעטרות ממחיש את השקר והציניות של ביבי ואנשיו. נתניהו הוא שמנע כל השנים את קידום הבנייה בשטח הזה ששייך ליהודים ונמצא בריבונות ישראלית, בעיר ירושלים. נתניהו גם הסכים שהשטח יימסר לפלסטינים, במסגרת תוכנית טראמפ. להמחשת האבסורד, כשבכירי וושינגטון לחצו על ראש הממשלה בנט למנוע את עצם כינוס ועדות התכנון לקידום התוכנית, וכאשר בנט הבהיר שהוא לא יכול להתערב, הטיחו בו האמריקאים - אבל עובדה שנתניהו עשה את זה.
וכך אכן היה. נתניהו הוא שמנע את בניית עטרות וגבעת המטוס בירושלים, טרפד את קידום הבנייה בשטח E1 שבין הבירה למעלה אדומים, הוא חנק את הבנייה ביישובים ומנע אישור תוכניות בניין ערים בהם, חוץ מזרזיף אומלל שהוא שחרר מדי פעם. מנהיג הליכוד הוא שאפשר את ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C וקידם הקמת מדינה פלסטינית בלב יו"ש.
לכן, האדם האחרון שיכול לבוא בטענות למתיישבים הוא האיש הזה, שכפיות הטובה והדו־פרצופיות הן נחלתו המובהקת. ולא לשכוח עד כמה רבים מהמתיישבים התגייסו לעזרתו במערכות הבחירות, רק כדי לגלות שהוא בוגד בהם שוב ושוב. ומה שיותר חמור ועצוב הוא העובדה שהמשך האחיזה של נתניהו בליכוד מונע בניית אלטרנטיבה שלטונית שפויה יותר מממשלת שתי הממשלות, שמכהנת היום.
יופי של חמיצות
קשה היה להחמיץ את הסיקור חמוץ הפנים של תחרות מיס יוניברס, שהתקיימה השבוע באילת. כתבות ופרשנים, פוליטיקאים וידועניות התחרו זה בזו בשאלה מי מביע הסתייגות וחמיצות תקיפות יותר. כמה תקפו את "שוק הבשר", התחרות "המיושנת", "המחפיצה נשים", שצריכה, כמובן, לעבור מהעולם.
אולי יסבירו לנו כוהני הפוליטיקלי קורקט, מדוע זה לגיטימי שנשים יתחרו בהתעמלות בבגד גוף מינימלי, ולא יעמדו על במה בתחרות יופי, אפילו בבגד ים. מדוע מותר להשוות מי רצה מהר יותר ולא מי יפה יותר? למה מותר להתחרות בכישורי מתמטיקה ולהשוות למי יש מוח חד יותר? מה רע בהשוואת היופי והאישיות שמוקרנת החוצה? תחרות יופי, בפני עצמה, היא לא יותר "החפצה" מאשר תחרות ריצה או מתמטיקה. כל עוד לא מנצלים או משפילים, שאז אנחנו בסיפור אחר לחלוטין.
