מעטים הפלסטינים שהתייחסו לדבריו של מוחמד דחלאן, הפת"חיסט הגולה, בנוגע לעתיד היחסים עם ישראל. דחלאן הצהיר כי החלום לשתי מדינות נפרדות, אחת פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, והשנייה ישראל, מצוי בפרפורי גסיסתו האחרונים. "הכיבוש החריב את כל היסודות לפתרון שתי המדינות", הסביר דחלאן, ועל כן, "אני אישית, ולנוכח הרס פתרון שתי המדינות, מוכן למדינה אחת כאופציה מאתגרת".
האופוזיציונר הפלסטיני השמיע את דבריו בנאום לתומכיו ברצועה. באותו יום, רביעי שעבר, התקיימו בעזה בחירות מקדימות למפלגה שאותה הקים, "זרם הרפורמה הדמוקרטית", או בכינויה השגור יותר, פת"ח־דחלאן. אין בחירות באופק, אבל אצל דחלאן, לפחות בעזה, המשחק הדמוקרטי ממשיך להתנהל יהיו אשר יהיו הנסיבות. העצמאות שהוא מגלה מפצלת את פת"ח עוד יותר וקורעת חתיכות מבשרו, אבל זה נושא למאמר נפרד. "פתרון המדינה האחת יהיה חלופה טבעית לאשליית פתרון שתי המדינות", הטיף דחלאן באותה הופעה, "ניתֵן לעתיד להחליט מה יהיו תוצאות הסכסוך".
האופוזיציונר הגולה יודע שאף לא אחד משני הפתרונות יחל לנוע בקרוב, וכי ישראל, קרוב לוודאי, תחליט לא להחליט. אבל הוא אינו רשאי להישאר מאחור. הדיון אצל הפלסטינים על אפשרות הקמתה של מדינה יהודית־ערבית מן הים לנהר הולך ומתחזק. גם אבו מאזן, בנאום שנשא ברמאללה ב־2 באוקטובר, הזהיר את ישראל כי סירובה לפתרון שתי המדינות מאלץ את הפלסטינים לחשוב על חלופות. אחת מהן, אמר, היא חזרה לתוכנית החלוקה של האו"ם מ־1947, והשנייה – "מדינה דמוקרטית אחת על אדמת פלסטין ההיסטורית, עם זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות לפלסטינים".
רוצים סיפוח
תסריט המדינה האחת היה עד לפני שנים בודדות נחלתם של חוגים בשוליים. מדינה עם ממשלה מרכזית אחת, שבירתה ירושלים המאוחדת, ואזרחיה ערבים ויהודים. יכולתם לשמוע דברים בשבחו מפי אנשי שמאל החולמים על שותפות ערבית־יהודית, ומצד שני אצל מנהיגי חמאס ותומכיהם, המתפללים ליום שבו יסולקו הציונים.
עם התרחקות פתרון שתי המדינות, נע התסריט הזה בבטחה למרכז הבימה וזוכה לתמיכה רחבה בקרב הפלסטינים. נכון, ישראל לא תוותר ותרצה לשמר אותם כאזרחים סוג ב' תחת שלטונה. אבל איש מהם אינו חושב שהחזון הזה יתממש מחר. יחלוף עשור או שניים. אולי שלושה. החיפזון מהשטן. הרי זה עולם של שינויים, ואם משטרים קמים ונופלים, גם יד הברזל הישראלית עשויה להתרופף.
בחסות הדמוגרפיה, או הודות להיחלשות פנימית של המדינה היהודית, מקווים הפלסטינים כי הם יגיעו לשלטון במדינה האחת, ויבוא הקץ על הימים שבהם קופחו. משום כך, רבים מהם רצו שנתניהו יספח שטחים בגדה למדינת ישראל. הסיפוח מקצר את הדרך להופכם לאזרחים שווי זכויות במציאות העתידית.
חוגים בשמאל מזהירים כבר עשרות שנים כי המדינה הפלסטינית היא קרש ההצלה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי. בלא פתרון שתי המדינות, אנחנו פוסעים לבטח למדינה דו־לאומית. אחד המרצים שאצלו למדתי בתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, נהג ללגלג על הפלסטינים. לשם מה הם נלחמים, הוא תהה. חבל על הדם שלהם. האיש, שהיה ועודנו איש שמאל, נהג לומר כי הזמן יעשה עבורם את העבודה.
בחמאס מיהרו לחבק את ההצהרה של דחלאן. מדינה אחת היא חזונם. בשלטון ערבי, כמובן. "זהו הפתרון הטוב ביותר עבורנו, אם נצליח לשכנע את עמנו ואת הקהילה הבינלאומית לאמץ אותו", אמר ד"ר אחמד יוסף, אחד האידיאולוגים של חמאס. "פתרון שתי המדינות בדרכו ללכת לאיבוד", הוא הוסיף, "וישראל אינה מותירה כל הזדמנות ליישמו".
יוסף, אבו מאזן, דחלאן וחבריהם לא דיברו בחלל ריק. הם פשוט הקשיבו לעם. סקרים שנערכו בשנים האחרונות מגלים כי האוכלוסייה הפלסטינית הולכת ונוטשת את חזון אוסלו לשתי מדינות נפרדות. למשל הסקר האחרון שערך המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרי דעת קהל (PCPSR) בניהולו של ח'ליל שקאקי. 36% בלבד נותרו נאמנים לפתרון שתי המדינות בסקר שנערך בספטמבר השנה, לעומת 39% בסקר דומה שביצע אותו מכון שלושה חודשים בלבד לפני כן. 62% מן הנשאלים הביעו התנגדות לפתרון הזה. 63% הסבירו כי אינו מעשי בגלל התנהלותה של ישראל. שני הצדדים מתרחקים זה מזה במהירות: כמעט 40% תמכו בשיבה למאבק המזוין כאמצעי להשגת מדינה עצמאית. אין פלא אפוא שמנהיגיהם מאמצים עמדות דומות.
צמרת חמאס מקפידה לשמור על יחסים טובים עם המנהיג הפת"חיסטי הפורש. די בעובדה ששניהם מתעבים את הרשות כדי לקרבם זה לזה. חוץ מזה, דחלאן, בניגוד לאבו מאזן, איננו אחד שמפנים לו את הגב. הוא נהנה מערוץ פתוח ללשכת נשיא מצרים, ונחשב בן בית באבו דאבי.
בתחילת דרכו כקצין צעיר בפת"ח, רכש דחלאן אצל הרוסים ידע באבטחת אישים וסיכול נגדי. את הידע הזה פיתח, ומכר לממשלות ולשליטים בבלקן ובמדינות ערב. בראשית שנות האלפיים, כאשר יצא מוחמד בן זאיד למאבק החורמה באחים המוסלמים שאיימו להשתלט על איחוד האמירויות, היה זה דחלאן שעמד לצדו בייעוץ ובביצוע. המאבק הוכתר בהצלחה, ומאז הפך דחלאן ליקיר המשטר, לידיד וליועץ. דחלאן הרחיב את עסקיו לנדל"ן והשקעות אחרות, התעשר עוד יותר, והחל לצאת בגלוי נגד הרשות הפלסטינית.
מאז הסתכסך עם אבו מאזן ואנשיו, הוא בונה את בסיסי הכוח שלו מרחוק באמצעות מזומנים. כבר שנים הוא משקיע מיליוני דולרים ביוזמות חברתיות ברצועה, כמו הקצאת מלגות לסטודנטים, מימון מיזמים רפואיים לשירות הציבור ומתן צדקה לאוכלוסיית מחנות הפליטים. בשיא משבר הקורונה יזם תרומה נאה של ציוד רפואי וערכות בדיקה מאיחוד האמירויות לעזה.
אף שנולד וגדל וגדל בח'אן יונס, דבריו לא הסעירו במיוחד את תושבי הרצועה. הם עסוקים במלחמת הקיום של עצמם. גם בערי הגדה ובמזרח ירושלים לא חוללו הצהרותיו גלים. הפלסטיני הממוצע שבע מהצהרות מדיניות שלא הובילו למאום, והוא מחפש את המחר עוד לפני שיתפנה לחשוב על העתיד. כמו בשאר מנהיגי פת"ח, התמיכה בדחלאן מוגבלת למדי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, וכפי שרבים אינם מתרגשים מכל נאום של אבו מאזן, כך הגיבו באדישות גם להצהרתו.
אף על פי כן, הצהרות כאלה לא נועדו להשיג רווחים מיידיים. דחלאן השמיע את דבריו גם כמסר להנהגה בירושלים, מתוך כוונה לחולל שיח ציבורי בישראל על מחירו של הוויתור על פתרון שתי המדינות. ההנהגה הפלסטינית סבורה כי אם תזליף את הרעיון הזה טיפין טיפין, בסוף הוא ישתלט על השיח. בשלב שאחריו אולי גם יתחולל איזה נס, ומישהו בירושלים יתעורר ויבלום את כדור השלג בדקה ה־95. ישראל אינה פתוחה לדיונים נוקבים על עתידה המדיני, אבל לפלסטינים יש סבלנות. יום אחד, אמר המורה שלי מתואר ראשון, יבינו כולם כי אפשר היה לחסוך את המלחמות האלה, וללכת ישר על מדינה דו־לאומית.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל