פועלה של שרת התחבורה מסתכם בקלקלת השפה והטלת אשמה על כשלי העבר

כבישים ברחבי הארץ פקוקים, דרכים בערים מוצפות, המוני נהגים מתוסכלים, התחבורה הציבורית משתרכת לאטה, התאונות הקטלניות מתרבות, ומחצית השנה לאחר כינון הממשלה אין רואים ישועה ממשרד התחבורה.

הבשורה היחידה היוצאת ממשרד זה באלה הימים, או ליתר דיוק מהשרה העומדת בראשו, היא קלקלת השפה העברית. "החורף הגיע. נערכתןם? אנחנו נערכנו" - כך כתבה מיכאלי בעמוד הפייסבוק שלה. ואני לא ידעתי שיש כתיב כזה “נערכתןם”, וגם לא ידעתי שרק עלינו האזרחים היה להיערך, ולא על משרד התחבורה. הוא או היא כנראה רק מייעץ־צת.

השרה מיכאלי מגחיכה בעיניי את עצמה בכך שהיא מדברת בשפת זכר ונקבה ומטמיעה בשומעיה, בכל ראיון ובכל הופעה, לשון תמוהה, שלמרבה הצער משתגרת והולכת. כאילו אם תתמיד בדיבור הכפול, היא תרומם את ערך השוויון החשוב ואת גאוות חברות העבודה ומרצ.

כל פועלה עד כה, מסתבר, מסתכם בדיבורים בלבד, וגם הם צורמים את האוזן. בעקבות יום השפה העברית שחל בסוף השבוע שעבר - כ”א בטבת הוא יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, מחיה העברית – ראוי לתת את הדעת על השרה, שכביכול מחדשת ובפועל מעוותת את שפתנו הלאומית.

כיצד מטפלת מיכאלי בתאונות הדרכים? פשיטא: “אנחנו נערכות ונערכים, עושות ועושים, משתדלות ומשתדלים, למנוע ככל האפשר נפגעות ונפגעים”. החמור יותר הוא כמובן מספר הנפגעים בתאונות שגדל והולך, ובנושא זה – הכל דיבורים, ורק דיבורים. השפה שמתגלגלת בפי השרה היא תאונה מסוג אחר. מאות שפות דוברים בני אנוש על פני כדור הארץ, וגם כאשר מחדשים מילים וביטויים בשפה - ואין כמו שפתנו שנדרשות בה התאמות לזמננו - עושים זאת תוך שמירה על מקורותיה ומסורתה. בוודאי העברית, שפת אלפי השנים של העם היהודי, שפת ספר הספרים.

ואני שואל את “אליעזר בן־יהודה” בת זמננו: כאשר למשל מכנסים "אסיפת הורים” בבית הספר, האם הכוונה שהאמהות (ה”הורות”) יישארו בבית? ואם בעשרת הדיברות כתוב “לא תגנוב”, כי אז נשים רשאיות לגנוב? והאם כתוב בדיבר השישי “כבד את הורה 1 והורה 2” ולא “כבד את אביך ואת אמך”? וכאשר “בני ישראל” יצאו ממצרים, האם פירוש הדבר שבנות ישראל נשארו מאחור? במספרים כידוע, מין המספר הסתמי הוא דווקא נקבה. לכן אומרים “אוטובוס קו חמש”, וכך אומרים בכדורגל ש”הקבוצה ניצחה ארבע־שתיים” ולא “ארבעה־שניים”.

אז תואיל נא שרת התחבורה להתעסק בעיקר העיקרים שעליו היא מופקדת, ולהפסיק עם העברית המאולצת שבפיה, להפסיק לשעבדה למטרה הזויה מבית היוצר של השמאל. אולי זו הסיבה שלא נותר לה זמן לטפל בבעיות האמיתיות שעליהן היא מופקדת. במקומן היא זכורה בגלגולי לשון שלה לשמיים, בלי לתרום בכך כלום לשוויון המגדרי הנחוץ.

אם וכאשר מיכאלי מדברת בענייני תחבורה, היא נוקטת לשון עבר ועתיד. הטלת האשמה על כשלי העבר והפרחת הבטחות לעתיד. אין לה הווה. דבר לא שיפרה. אין לה שמץ של כבוד לקודמה, ח”כ ישראל כץ, שקידם את מערך הכבישים בארץ ללא תקדים. נכון, הרחבת הכבישים, בניית מעקפים ומחלפים, ככל שהן מרשימות, אינן עונות לקצב ריבוי המכוניות (300 אלף מכוניות חדשות עולות על הכבישים מדי שנה, ורק כ־50 אלף נגרעות או נגרטות – מילה חדשה ונאותה במילון העברי), אבל אלמלא העבודות הללו, שפרושות על פני מפת המדינה כולה, המצב התחבורתי היה גרוע בהרבה.

פי השרה המכהנת מלא הבטחות, תוכניות והופעות פומביות זחוחות. יותר ממחצית שנה עברה מאז שהיא וחבריה מכהנים כשרים, והמצב בכבישים רק מחמיר, ועמו מחמיר מצב העברית שבפיה. הפנינה ששחררה לחלל האוויר: “אני וליאור ישנות ביחד כל לילה”. אז ראשית, מדוע זה צריך לעניין אותנו? ושנית, למי שלא הבין־הבינה, ליאור הוא האדון שליין מ”גב האומה”, תוכנית הסאטירה שהורדה מהמסך.

ואיננו יכולות־יכולים לסיים את דברינו מבלי לצטט את מי ששר שיר הלל לשפה העברית, ולצד זה לחם לשוויון מגדרי עוד לפני שמיכאלי וחברותיה העלו ערך זה על נס, הלוא הוא זאב ז’בוטינסקי: “הנפלאה בשפות, שפת אלפי היפוכים, הקשה ועזה כברזל, וגם הרכה והמזהירה כזהב... שפתם של עשרת הדיברות ושל ‘האזינו’, שפת התוכחה ושפת שיר השירים, שפת ‘אל טל ואל מטר’ ושפת ‘נחמו נחמו עמי’, השפה שנשתכחה והלא נשכחת, שנקברה כבר והיא חיה לנצח - זו שפתו של ביאליק”. האם שפה מופלאה זו מדברת למיכאלי?